במשרד החוץ סברו שיהיו לרעיון זה יתרונות רבים, כמו למשל קיצור קווי האספקה, הערכות צבאית טובה יותר לקראת התפתחות בלתי צפויה במזרח התיכון ומניעת חיכוך פוליטי עם מצרים, ההופכת במהירות לאנטי בריטית. הנציב העליון והפקידות הבכירה ידעו על כוונות הפינוי ממצרים לנגב אך לא העבירו מידע זה לתנועה הציונית ולראשיה. מטרתם בשמירת הסודיות של מהלכים אלה הייתה שמירת השקט הפוליטי באזור ולמנוע מהתנועה הציונית בשנים הקרובות, מהלכים ליישוב הנגב כולל מהלכים ההכרחיים כמו: מיפוי הנגב, סקר גאולוגי והידרולוגי, סקר מחצבים, דרכים ובעלות בקרקע. צעדים אלה, שמומחי התנועה הציונית החלו לבצעם בחשאי, הופסקו אם כן. נוצרה תחושה ש"מפסידים" את הנגב. פקידי הנציב העליון חששו בעיקר מהצבת עובדות חדשות בנגב כפי שנהגו היהודים באזורים אחרים. מאורעות הדמים סביב לכותל המערבי בשנת 1929 קטעו את מעט שיתוף הפעולה בין שתי הקהילות המקומיות ועל הבריטים היה עתה להתערב יותר ויותר מבחינה משטרתית-צבאית. הנציב הדגיש בפני הממשלה בלונדון את דאגתו "מגידול במספר החקלאים מחוסרי הקרקע בארץ ישראל (ערבים ובדואים) ואף נטה לקבוע כי מאורעות 1929 פרצו נוכח כך. בשנת 1933 בחנה בריטניה מחדש את מטרותיה באזור ושוב הגיעה למסקנה כי ארץ ישראל והנגב חיוניים להגנת האימפריה. הנחת קו הנפט מבגדד לחיפה וסלילת הכבישים בדרום הארץ, כאלטרנטיבה לשמירת הקשר עם הודו (במקרה של חסימת המעברים הימיים והדרכים היבשתיות הקשורות בהם), הוסיפו לערכה האסטרטגי של ארץ ישראל. עם זאת המשיך הממשל לפתח בנגב פרויקטים שניתן יהיה לנצלם גם בעת שלום וגם בעת מלחמה כמו: תשתית למסילת ברזל מלוד למצרים (המסילה חצתה בדרכה את הנגב), שרטוט תוכנית הרחבה לנמל רפיח ולנמל עקבה, והכנת תוואי לסלילת הכביש בין ים המלח לעקבה.

בתנועה הציונית רווחה זמן רב תפיסה מדינית אשר ראתה חיבור בין מטרותיה האסטרטגיות של בריטניה באזור לבין העשייה הציונית בארץ-ישראל. עד אמצע שנות השלושים האמינו מנהיגי התנועה כי יעלה בידם לשכנע את הבריטים, ששיתוף הפעולה עמם, מחזק את שליטתם בפינה זו של המזרח-התיכון. בפגישותיו עם ראשי הממשלה בלונדון הצביע חיים ויצמן על חשיבותו של נמל עקבה כאלטרנטיבה תחבורתית וימית לתעלת סואץ, בהיות ארץ ישראל בסיס מעבר הכרחי לגייסות הבריטים בדרכם להודו. בפגישה עם ראש הממשלה לשעבר של השמרנים ס' בולדווין, הבליט ויצמן את התועלת לבריטניה לכשתאושר התיישבות יהודית בנגב. ויצמן אף ניסה לשכנע את שר המושבות קנליף-ליסטר כי לבריטניה תצמח תועלת רבה מהתיישבות יהודית בעקבה. ויצמן הכריז שההתיישבות היהודית העתידית על 4 מיליון דונם המתאימים לחקלאות בנגב לא תהיה יוזמה פרטית אלא כפופה לפיקוח של מוסדות הסוכנות היהודית. מכאן, שהבדואים היושבים באזור לא יפגעו ולא יתווספו למחוסרי קרקע בארץ-ישראל. ראש הממשלה מק-דונלד שהיה מודאג מהתחזקותה של איטליה בזירה, נעתר לבסוף לעיין בתוכנית על סיכויי התיישבות יהודית בנגב. מזכיר הסתדרות העובדים בן-גוריון הצטרף אף הוא כדי לשכנע את בריטניה בתועלת שבהתיישבות יהודית בנגב והדגיש את הציר היבשתי האלטרנטיבי עבור הבריטים חיפה-עקבה וכן יוכלו המתיישבים לסייע בהנחת מסילת ברזל בין ים המלח לעקבה. ויצמן ובן גוריון המשיכו לחפש פתרון טריטוריאלי עבור שתי הקהילות ואז הוצע רעיון הקונפדרציה יהודית-ערבית בחסות בריטית. מוסה עלמי, מזכירו של הנציב העליון, הציע לחלק את ארץ ישאל לשני קנטונים - ערבי ויהודי. בהצעתו מרבית השטח יינתן למדינה לאומית-ערבית וליהודים יוקצה קנטון ברצועת החוף בלבד. מנהל הקולג' הערבי אל-ח'אלדי הציע חלוקה קנטונית כאשר הנגב יישאר בידי הערבים. ויצמן ובן גוריון נענו להמשך השיחות בסוגיה זו והאמינו שגם אם הנגב יימסר לערבים לא יהיה מכשול שיעמוד בפני היהודים לפרוץ לשטח מדבר ושומם זה.

לצדם של המנהיגים הציוניים פעלו מומחי החקלאות והקרקע של התנועה הציונית, שטרחו להוכיח, כי התיישבות חקלאית בנגב היא בגדר האפשר, ולכן יש להכלילו בתחומי הקנטון היהודי. לחלופין, הציעו הציונים להשאיר את הנגב בשליטה בריטית, אבל כשהוא פתוח להתיישבות יהודית. הממשל הבריטי התמיד בסירובו ונימק זאת קודם כל בנימוק כי קיימת אי-בהירות בעניין הבעלות בקרקע, ושיש להסדירה לפני כל הסכם, באמצעות סקרים יסודיים וחקיקה תואמת. יש הכרח לסיים את הכנת החוקה הקרקעית כדי להגן על האריסים והמעבדים המקומיים מפני נישול, לפני שתתאפשר העברת קרקע מידי ערבים (בדואים) ליהודים. עוד אמרו הבריטים כי חסרים עדיין נתוני יסוד באשר לאפשרות השקיה במדבר ויכולת התקיימות ופרנסה מחקלאות באזור. מכיוון שהיהודים טענו שבלב הראשון ניתן להתיישב על קרקעות המדינה (בשליטה בריטית) ובלא לגזול קרקע פרטית פרסמו הבריטים את הערכתם לגבי קרקעות המדינה כולל "קרקעות גיפתליק" בנגב. הנתונים נאספו לקראת פעילותן של ועדות החקירה השונות שפעלו בארץ ישראל - הום סימפסון, ועדת פיל, ועודכנו על-ידי ממשלת א"י. האזורים והכפרים בהם נמצאה קרקע ממשלתית היו תל ערד, ג'לדיה, קואפח'ה, מוחארקה, רפיח (דיונות), עזה (דיונות), חברת ים המלח, משתלת מג'דל, דיונות חאן יוניס, נחבר אל ביגל (ליד באר שבע), עוג' אל חפיר, ואזורים אחרים. בשנת 1929 היה סך הקרקע הממשלתית בנגב כ-113 אלף דונם ואילו על-פי הערכת ועדת פיל בשנת 1936 היה סך הקרקע הממשלתית בנגב - 360 אלף דונם.

הנציב העליון ארתור ווקופ שהתמנה בשנת 1934 דגל בגישה שעל ארץ-ישראל להפוך ליחידה כלכלית המחזיקה את עצמה. לפיכך, גילה יחס פחות מחמיר מקודמו לעסקות קרקע. כלומר, לרכישת קרקעות בידי יהודים בנגב. אך, הנציב נסוג מעמדה זו כאשר ניסו הציונים להשיג את אישורו להתיישבות על קרקעות בבעלות המדינה בצפון הנגב. הנציב התעקש לא לקבל את דרישת הציונים בטענה שקיימת עדיין בעיית רישום הקרקע בטאבו בכל חלקי הנגב. עם זאת הבטיח ללחוץ על הממשלה בלונדון כדי שזו תאשר תקציב לביצוע סקר הידרולוגי. במהלך 1934 - 1935 נפגשו נציגי הנהלת הסוכנות עם הנציב העליון ועם התובע הכללי של ממשלת המנדט וביקשו את עזרת הממשלה בכמה תחומים: השגת הסכם לעסקות קרקע עם הבדואים; הבהרת המצב החוקי של האדמות בנגב; סיוע כספי לקידוחי מים וניסיונות חקלאיים בנגב. מבחינת הסוכנות השתרע אז שטח הנגב מחברון ועד עקבה. הנציב העליון הפתיע את ראשי הסוכנות ודיווח להם כי מומחי הממשלה קדחו לאחרונה במספר אתרים בנגב קידוחי מים ניסיוניים שלא העלו מים להשקיה. עוד הוסיף שמומחי הממשלה הקימו כמה סכרים באזור באר שבע וגם שם לא הושגו תוצאות היכולות להצדיק גידולים חקלאיים בנגב. בן גוריון שוחח עם הגאולוג הראשי של ממשלת המנדט בלייק שחזר ואמר לו כי לא נמצאו מים בקידוחי הניסיון ולכן הם הופסקו. באותה שיחה הוברר לבן גוריון כי רוב אזורי הנגב הובטחו בזיכיונות לחברות זרות. בלייק רמז לו שאם הסוכנות תשיג תקציבים נוספים ניתן יהיה להמשיך בקידוחי הניסיון.

הערבים צפו בדאגה בשיחות המקצועיות שהתנהלו בין הסוכנות לממשלת המנדט. איש ציבור ערבי אחמד חליד הכריז שהנגב הוא "אזור ערבי טהור" והתנועה הערבית לא תסכים לפתחו עבור התיישבות יהודית של מהגרים הבאים מאירופה. מורים, עיתונאים ואנשי רוח ערבים עיצבו את דעת קהל עוינת לדרישת היהודים בנגב. הם הרחיקו מאוד בתארם את תהליך רכישת קרקעות היהודי בנגב כמכוון להשתלט על כל פלשתין ובאמצעותה על כל ארצות ערב השכנות. ממשלת המנדט, בלחץ הערבי, הכריזה כי הנגב אינו ריק והיא מתכוונת להתחיל בעבודות פיתוח בו לטובת הבדואים השוכנים בו. עבודות אלו יכללו העברת שבטים לירדן או לצפון פלשתין והבריטים חששו מהתנגדות ואנטי בריטית. על-רקע זה ודאי שהממשלה לא רצתה להחריף יחסיה עם הבדואים בכל הנוגע לבקשות היהודים להתיישבות חקלאית בסביבתם.

על אף הססנות הממשל המשיכו המוסדות הציוניים לרכוש קרקע בנגב באמצעות אנשי קש ובדרכים אחרות. כך למשל השקיעה הקק"ל בשנים 1931 - 1934 יותר מ 400 אלף ל"י לרכישת קרקע. חברת "הכשרת הישוב" רכשה עבור משה סמילנסקי מספר גושי קרקע באדמות א-סיר (עמק שרה), מדבח, כורנוב, וכן גושי קרקע לאורך הדרך בין באר שבע לעימארה ומספר מגרשים בחאן יונס. נציגי החברה אף הצליחו לרכוש חלקות בודדות בחזעלי, וגוש קרקעי גדול בעסלוג'. לגבי שטח קרקעות במדינה בנגב היו הדעות חלוקות כפי שנזכר לעיל. המעריכים וביניהם י' טהון שהעריך את שטח קרקע המדינה בנגב בשנת 1.19 בגודל של 100 אלף דונם, עובר דרך הערכותיהם של א" רופין, ממשלת א"י, ועדת הופ-סימפסון, הסוכנות היהודית, ד' בן-גוריון וועדת פיל - שהצביעו על כ-350 אלף דונם. ועדת פיל כללה בשטח זה גם את הקרקעות שניתנו בזיכיון לחברת ים-המלח. על סמך זאת הציעו נציגי הסוכנות לממשל הבריטי להחכיר לתנועה הציונית כ-40 אלף דונם בשטחי כורנוב, כ-20 אלף דונם בוואדי ערבה (שם יערכו גם ניסיונות חקלאיים), וכמה אלפי דונם בנפות עזה ובאר שבע. נציגי הסוכנות אף טענו כי הערכותיהם מבוססות על התגליות הארכיאולוגיות שנמצאו בערי הנבטים לפיהן קבעו פ' אולברייט ונ' גליק כי אוכלוסיית ארץ ישראל בתקופה זו הגיעה ל-4 מיליון נפש והנגב היה מהאזורים המאוכלסים ביותר. לדעתם הנגב הפך למדבר בשל חוסר יכולתם של השליטים שבאו לאחר הבזנטים וכן של הערבים והבדואים לבסס חקלאות מדברית כמו בעבר. אדרבה, באמצעות טכנולוגיה חדישה, רשת סכרים ומידע שנאסף בעולם ניתן לחזור ולהפריח את הנגב. אולם, הממשלה הבריטית סירבה להכיר בנתונים אלה ומנעה את המשך ההתיישבות באזור.

השאלה שעמדה בפני הציונים הייתה לא רק מעמדה החוקי של הקרקע אל מידת התאמתה להתיישבות חקלאית. כך אם כן, במקביל להערכת שטחי קרקע המדינה בנגב, פרסמו ראשי התנועה החל משנת 1919 הערכות שונות לשטח הקרקע המתאימה לעיבוד בנגב. אטינגר ואוסישקין קבעו בשנת 1919 כי בנגב יש כמה עשרות אלפי דונם קרקע ראויה לעיבוד ואילו תזכיר הסוכנות משנת 1935 העריך כי בנגב יש כמיליון ושש מאות אלף דונם קרקע הראויה לעיבוד. התנועה הציונית חזרה והדגישה כי בכל אזור תינתן אפשרות להתיישבות יהודית, שם תינתן גם לבדואים על-ידי הממשלה אותו גודל של גוש קרקעי שיהיה מצויד באותם מכשירים לעיבוד הקרקע. הממשל השתהה בהחלטתו גם לגבי סקרים אלה ובאמצע שנות השלושים לקראת פרוץ המרד הערבי - לא היו ראשי המנדט פנויים לבחינת טענות אלו והעדיפו להחזיק בנגב מבחינה צבאית ולמנוע בו התיישבות יהודית העלולה להצית מהומות בין בדואים ליהודים.