"תוכנית טראמפ" מבטאת הסתייגות מנייטראליות מלאכותית ומסלפת מציאות, הפוגעת באינטרס ארה"ב. טראמפ לא רואה בעניין הפלשתיני את מוקד האזור, בבת-עין ערבית ושורש הסכסוך הערבי-ישראלי. הוא מתייחס לישראל
כבעלת-ברית התורמת לאינטרס הביטחוני והכלכלי של ארה"ב. הוא גם דבק בפעולה מדינית עצמאית של ארה"ב, גם אם אינה לרוחם של האו"מ, אירופה והעולם השלישי.
אבל, טראמפ יכהן עד ינואר 2021 או 2025, והתוכנית מהווה "החלטה נשיאותית" שהיא בלתי-מחייבת, ניתנת לשינוי ואף לביטול. כל נשיא שיחליף את טראמפ לא יהיה מחויב לתוכנית, וודאי לא לפרשנויות על המחויבויות הפלשתיניות. נשיא דמוקרטי יפעל למחיקת מורשת טראמפ, ויפגין הבנה וסלחנות-יתר כלפי הפלשתינים.
קידום התוכנית מחייב הבנה שערכים מערביים, כגון דמוקרטיה, משא-ומתן, כיבוד הסכמים ודו-קיום בשלום - זרים לנורמות המעצבות מציאות בינערבית מאז המאה ה-7: טרור, חתרנות, אי-סובלנות, אלימות, הפכפכות, אי-וודאות, פיצול דתי ואתני, משטרי מיעוט עריצים וארעיים (וכך גם מדיניותם והסכמיהם), "על מילים אין משלמים מכס", מרכזיות האיסלאם, שלילת ריבונות "כופר" ב"בית האיסלאם", חינוך לשנאת "הכופר" והיעדר דו-קיום בשלום בינערבי.
על התוכנית להכיר בעובדה שהסכם עם "כופר" הוא הפסקת-אש בלתי-מחייבת (הודנה, סולח), עד לצבירת עוצמה המאפשרת התגברות על "הכופר". על "המאמינים" להשתמש בשקר והטעיה (טאקייה) לקידום היעד המרכזי, שהוא נצחון על "הכופר" ולא שדרוג רמת החיים. מחווה וויתור ניתפשים כחולשה המוסיפה שמן למדורת האלימות. לכן, המזרח התיכון מחייב ביטחון כפול ומכופל, שיעמוד בפני תרחיש שלילי ולא רק חיובי.
על תוכנית טראמפ להכיר בהתאמה בין התרחבות הסמכות הפלשתינית לבין התרחבות הטרור הפלשתיני. לדוגמה, הרחבת סמכויות הפלשתינים בירדן ב-1968 הציתה מלחמת אזרחים ב-1970. הרחבת הסמכויות בלבנון בשנות ה-70' גרמה לסדרה של מלחמות אזרחים. הענקת זכויות מפליגות לפלשתינים בכווית לא מנעה שתוף פעולה עם פלישת עירק לכווית, שהביאה לשתי מלחמות המפרץ ב-1991 ו-2003. ב-1993 שידרגה ישראל את מעמד הפלשתינים באופן חסר-תקדים והביאה לטרור והסתה חסרי-תקדים. ב-2005 העניקה ישראל עצמאות לפלשתינים בעזה והציתה מתקפה-רבתי נגד ישראל.
מערכת החינוך הפלשתינית מעידה שהחזון הפלשתיני אינו לצמצם את גודל, אלא למחוק את הישות היהודית. האם אדריכלי התוכנית ערים
לפער בין המלל הנדיב שממטירים הערבים על הפלשתינים לבין המעש השלילי, כתוצאה מתקדימי טרור פלשתיני במדינות ערב? באוקטובר 1994 הזהירו מפקדי צבא ירדן את מפקדי צה"ל שהסכם עם הפלשתינים הנחתם בבוקר מופר בערב. ב-1980 הבהירו נשיאי מצרים, סדאת ומובראק, שאינם מעוניינים - כמו גם מנהיגי ירדן, סעודיה והאמירויות - בהקמת מדינה פלשתינית (
"לא עוד מלחמה", אליהו בן אלישר, עמ' 196, 207, 209).
עצמאות ההחלטה המדינית הייתה נר לרגלי בן-גוריון ב-1949 כאשר החיל ריבונות על מערב ירושלים וחלקים נרחבים בנגב, גליל ושפלה, למרות התנגדות עזה של ארה"ב. כך גם נהגו אשכול (איחוד ירושלים ב-1967) ובגין (החלת החוק הישראלי בגולן) חרף איומים ועונשים מצד ארה"ב. ב-1981 תקף בגין את הכור הגרעיני בעירק והתעלם מאזהרה קשה של ארה"ב. קריאות התיגר על ארה"ב גרמו למתיחויות קצרות טווח אך להערכה ארוכת טווח, והפכה את
ישראל למכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב.
ב-2020 על ישראל לקדם ריבונות מערבית לירדן תוך העדפת מדיניות מונחית עצמאות ההחלטה - המאפיינת גם את טראמפ - על פני מדיניות מונחית נוחיות, הכוללת את עקרון המדינה הפלשתינית. כמו בעבר, גם הפעם, המהלך יגרור, אולי, מתיחות ביחסי ישראל-ארה"ב בטווח הקצר, אך ישדרג את הערכת ארה"ב לעוצמה הישראלית בטווח הארוך.
