שני האירועים הגדולים של הימים האחרונים היו ללא ספק בעלי ממד היסטורי - התכנסותם בירושלים של כחמישים ממנהיגי עולם לפורום השואה הבינלאומי, וההכרזה בבית הלבן בוושינגטון על תוכנית המאה של הנשיא טראמפ. המשותף לשני האירועים - בהיותם דקלרטיבים בעיקרם.
בירושלים הכריזו המנהיגים, ובראשם נשיא רוסיה וסגן נשיא ארה"ב, על מחויבותם לזכר השואה ולמאבק באנטישמיות. זיכרון הוא דבר אחד - מאבק הוא דבר שני. הזיכרון נועד להתריע, לשמש כמנוף למניעת הישנותם של אירועי זוועה שחוללו הגרמנו-נאצים ומשתפי הפעולה עימם. המאבק הוא מניעת התופעות העכשוויות, שמתחוללות שוב על אדמת אירופה, ולא רק שם. בלי עמידה במבחן התוצאה הזו, ייזכר הכנס הבינלאומי כאירוע שהיה חשוב כשלעצמו, אבל ללא תועלת של ממש. ימים יגידו אם גלי האנטישמיות בארצותיהם של המנהיגים המחויבים - ישככו.
בבית הלבן חשף סוף-סוף הנשיא טראמפ את פרטי תוכניתו המסקרנת, כאשר לצידו ראש ה
ממשלה נתניהו, מתמוגג מרוב סיפוק ונחת. אכן, תוכנית טובה לישראל - טובה יותר מכל מה שהוצע לנו בעבר על-ידי הבית הלבן, אבל כצפוי, הכלה הפלשתינית אינה מוכנה להיכנס תחת החופה. הפלשתינים, אשר דחו בעבר אין-ספור תוכניות שלום, שכבר יכלו לקבל בנדיבותם של אהוד ואהוד 97-95 אחוז מהשטחים ה"כבושים", ממשיכים כדרכם בסרבנותם. גם 50 מיליארד דולר אינם מפתים אותם לומר "רוצה אני".
גם במקרה זה - מבחן התוצאה הוא שיקבע אם האירוע המפואר בשבוע שעבר בוושינגטון יהיה פריצת דרך בסכסוך המזרח-תיכוני. האם ייזכר רק כמעמד טקסי, רב חיוכים, ביטוי לקשר החם בין נשיא ארה"ב לבין ראש ממשלת ישראל, ותו לאו? האם הממשלה תהסס להחיל את החוק הישראלי על יישובי יו"ש והבקעה?
והיה עוד אירוע רב חשיבות - החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש את כתבי האישום נגד ראש הממשלה לבית המשפט. לראשונה ראש ממשלה מכהן נאלץ לעמוד לדין, בניסיון להפריך את האשמות נגדו. גם נושא כאוב זה כפוף למבחן התוצאה - תוצאת הדיונים בבית המשפט. תחילתם וסופם, בחריצת הדין של שלושת השופטים, אינם נראים באופק הקרוב.
עתה, כאשר שלושת האירועים הגדולים הללו (אם לא להזכיר רביעי - שחרורה של נעמה מהכלא הרוסי ושובה הביתה כ-vip במטוסו של ראש הממשלה) מאחורינו, ולו זמנית, אפשר להתפנות לשני נושאים חשובים לא פחות, העומדים על הפרק: האחד, האיום של אבו-מאזן בהגברת הטרור על כל ביטוייו מעזה, ביו"ש ובהר-הבית. בעניין זה יש לעם ישראל על מי לסמוך. צה"ל ושאר זרועות הביטחון ערוכים לפעולה ונותנים מענה ביטחוני. השני, מערכת הבחירות שמתדפקת בשער. בעניין זה עלינו לסמוך על עצמנו, ציבור הבוחרים.
זה יתרחש בדיוק בעוד חודש ימים, ואם לא תהיה הפתעה - וסביר שלא תהיה - זו לא תהיה מערכת הבחירות האחרונה ב-2020. ספק אם הציבור האדיש, שמאס בפוליטיקה ובפוליטיקאים מכל המחנות והמפלגות, בהכרזותיהם ובהצהרותיהם, באמירותיהם שאינן מחייבות, בהתפתלותם, ישנה במשהו את דפוסי הצבעתו. התקשורת אומנם מנסה להעיר את הציבור, לחמם את האווירה - אך לשווא.
הציבור מקובע למדי בהצבעתו, אבל מתוך אותה תחושת מיאוס, חלקו עשוי להדיר עצמו הפעם מן הקלפיות. גם אני עודני מקובע, נאמן לביתי הליכודי, למרות הפרצות שנתגלו בו, לדאבוני. אני מצביע קודם כל למהות, והמהות היא מצע הליכוד הישן והטוב, שעודנו תקף למרות הכל.
בני גנץ, חובב השירה והריצה, עם המבט הביישני-משהו, עם ההבעה התמימה שנשקפת מדמותה התמירה, מעורר סימפטיה. עם זאת, טרם הוכיח דבר בחיים הציבוריים-פוליטיים, אינו בשל להנהגה. נתניהו מפגין שוב ושוב מנהיגות. קשה לחבב את התחמנות, הסיגרים והנהנתנות שלו, שהובילה אותו אל סף בית המשפט, אך הוא נהנה מרקורד מוכח של הצלחות (בעיקר בזירה הבינלאומית). גילויי השנאה כלפיו בחוגים מסוימים הם בראש וראשונה ממניעים אידיאולוגיים. זה 11 שנה שהוא מוביל את המדינה להישגים נכבדים בתחום המדיני, כמו גם בתחומי הכלכלה, המשק והחברה.
קרוב לוודאי שתוצאות הבחירות לא ישנו את מפת המפלגות והגושים, לא יכריעו בין ימין ושמאל. מכאן שכבר עתה גוברת כמיהת רבים, שהשניים, ביבי ובני, המאוחדים בתמיכתם בתוכנית טראמפ, יתעלו על עצמם ויסכימו לכונן ממשלה משותפת, היה והתיקו הגושי יחזור על עצמו. זו האחריות המשותפת להם, למנוע מערכת בחירות רביעית, בתקופה רבת אתגרים ואירועים למדינה. בשבוע שעבר, בבית הלבן הוכח בגדול, שכמעט אין ביניהם חילוקי דעות מהותיים. גם בבחירות הקרובות מבחן התוצאה יקבע. מבחנם של מנהיגי שתי המפלגות הגדולות, ובעיקר מבחנו של גנץ.
