בשבוע האחרון (28.1.20), נחתה עלינו 'עסקת המאה', של טראמפ. התוכנית מציעה מבנה חדש ואחר להסכם שלום, בינינו לבין הפלa,ינים. היא גובשה במשך חדשים ארוכים, ונפרשׂה בבית הלבן, לעיני הציבור, בנאומיהם של הנשיא
דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל
בנימין נתניהו. אומנם לחלק מאתנו לא באה תuכנית זו בהפתעה, אבל הציבור בכללו לא הכיר אותה לפרטיה, עד לאותו נאום מיוחל של נשיא ארה"ב בבית הלבן.
בתוכנית הופיעו יסודות חדשים. אחד מהם, הצעה להיספחות (גאוגרפית), של תושבי ה'משולש' הישראלי למדינה הפלשתינית, לכשתקום. אכן חשיבה מחוץ לקופסה של האמריקנים. אבל יש עוד: התוכנית האמורה היא בחזקת אותו קרחון, שליש מבצבץ מעל לקו המים. שני שלישים ממנו חבויים. הם אלה החלקים הנסתרים שבתוכנית. אלה החשובים דווקא, לא פחות ואולי אף יותר, מאלה הגלויים.
התקשורת והפרשנים, המופלגים בידענותם, ובחלקם עוינים את הממשל הנוכחי בבית הלבן ואת נתניהו, הקפידו, להתעלם, מאותם תהליכים חדשים הפוקדים את יחסי ארה"ב ישראל. למרות שהם מהווים את עיקרו של דבר.
תפנית היסטורית: ארה"ב יורדת מן הגדר.
החידוש המרכזי בעסקת המאה הוא שטראמפ, ועמו ארה"ב, יָרְדו סופסוף מן הגדר עליה ישבו רגל פה רגל שם, כל הממשלים הקודמים וכמעט כל הנשיאים בעבר. ישראל מוגדרת היום כבעלת ברית. לא מהסוג הנסתר, לא כזו שיש להחביאה.
כל מי שהנהיג את ארה"ב מאז סיום מלחמת העולם השנייה וגם לפניה, נקט, לעיתים תוך גרימת נזקים כבדים לישראל, עמדה מסויגת כלפי הרעיון, ואח"כ המעשה, של הקמת ישראל, כמדינה יהודית. היו גם כאלה שתמכו בכך במלל בלבד, מתוך הנחה שהיא לא תשרוד (ג'ורג' מרשל). לאחר שוך האבק על חורבות אירופה, צפה בעיית העם היהודי בכל חומרתה ועוצמתה. מאות אלפי עקורים יהודיים באירופה, מצאו את עצמם מטיחים את ראשם אל כתלי המנדט הבריטי בא"י.
בהקשר זה, ראוי להזכיר כאן, ולו על קצה המזלג, את סירובו העיקש מאוד של הנשיא רוזוולט, להפציץ את מחנות ההשמדה ואת מסילות הברזל המוליכות אליהם בפולין, גיא ההריגה שכבר היה ידוע ומוכר לכולם. מכונת ההשמדה הגרמנית הפעילה אז את אבחות החרב האחרונות שלה, ולאסוננו, עבדה "שעות נוספות". היה זה לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, הקץ נראה כבר באופק, אך לא בעבור היהודים. יהדות הונגריה עמדה, בטורים ארוכים, באושוויץ, בדרך לכבשנים.
ארה"ב, בשיא כוחה, עמדה מנגד. מהמועד ההוא שוב ושוב התברר כי המימשלים בארה"ב, לדורותיהם, לא אוהדים, כמעט כל אחד בתורו, את רעיון הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. והרשימה ארוכה: מיד לאחר מלחמת העצמאות, עת ישראל שלטה באל עריש ובסביבתה. נזעקו האמריקנים ואילצו את ראש הממשלה דאז,
דוד בן-גוריון, להורות לצה"ל לחזור אל הגבול הבינלאומי. אומנם הוסבר להם כי מדובר באזור אסטרטגי ממדרגה ראשונה, ורבה חשיבותו לביטחונה של ישראל, אך הם היו בשלהם.
במהלך דומה נקט הנשיא איזנהאואר ב-1956 עת דרש, אולטימטיבית, מישראל לסגת מסיני, אותו נשיא אף אסר על מכירת נשק לישראל. כמוהו כטרומן לפניו. יש שנמנעו, גם בדיבור, מהבעת תמיכה מפורשת, והסתייגו, בקימוט מצח, ו/או באמירה, באפלולית המסדרונות של הממשל האמריקני. מפרויקטים החיוניים לביטחוננו (קנדי, דימונה). על עויינותו של ממשל אובמה לישראל כבר נאמר ונכתב רבות. ההסכם שחתם הנשיא דאז עם האירנים, היה מחפיר, מנוכר במהותו לאינטרסים של ישראל ושל מדינות נוספות. אובמה אף נקט באו"ם (דצמבר 2016), עמדה עוינת במוצהר נגד ישראל, גם נמנע מהטלת וטו על הצעת החלטה מנוסחת בחריפות נגד הבנייה בהתנחלויות.
טראמפ פתח דף חדש ביחסים שבין שתי המדינות
הנשיא האמריקני הפך את הקערה על פיה: התפנית הרדיקאלית של ממשלו גובשה במהלך השנתיים האחרונות. כבר בפברואר 2018, הודיע ג'ייסון גרינבלאט, שליחו של הנשיא טראמפ, לשגרירים של מדינות החברות באיחוד האירופי, כי ההתנחלויות לא מהוות מכשול לשלום, ואף הוסיף כי הגישה הישראלית בנושא נבונה וחיובית: "הסכם שלום יכול להיחתם רק מתוך מו"מ ישיר בין הצדדים".
הצהרת המאה מהשבוע שעבר, כללה בין היתר את ביטול הממשל הצבאי על המתנחלים, הסרת כל הגבלות הבנייה והחלת הריבונות הישראלית על הישובים ביו"ש (על כ-30% מהשטח), ובשלב הראשון: החלת הריבונות על בקעת הירדן, צפון ים המלח וכל היישובים ביו"ש (לאחר הקמת ועדה שתפתור נושאים טכניים שונים).
לצד האמור לעיל גם הכרה בירושלים המאוחדת כבירה והחשוב מכל, התנגדות לזכות השיבה וגם, כמשתמע מבין השורות: וטו על כל החלטה נגד ישראל במועצת הביטחון. המהלך הזה בכללו מבשר התרחקות דרמטית מאותה גדר וירטואלית עליה ישבה ארה"ב. הוא מהווה הטבעת גושפנקא חשובה מכל, הודעה לציבור בעולם לא רק בעולם המערבי בארה"ב ובישראל, אלא גם במדינות ערב, לאמור: ארה"ב אתכם, למרות מראית העין של שמירה גם על האינטרסים של הפלשתינים. הצהרת זו מהווה גם הכרזה ברורה וחד-משמעית: "אמריקה בעלת עניין בנעשה כאן. איננו מסתירים את אהדתנו לישראל".
העניין השני, אף הוא מוסתר בקפידה על-ידי התקשורת, גם חבוי כנ"ל מתחת למים, הוא התגובה הרוסית, המינורית בהחלט, לתוכנית האמריקנית. פוטין אומנם התייחס (רשת אל ערבייה - 3.2.20), לפתרון האמריקני המוצע, למצב בין ישראל לפלשתינים, אף אמר כי "לרוסיה תפקיד מרכזי במזה"ת בזכות קשריה עם העולם הערבי", אולם הוסיף כי "התכנון האמריקני לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני איננו ברור"... הבנתם את זה? במקום הרעמים והברקים האופייניים לתגובות הרוסיות בעבר, תגובות שצידדו באופן אוטומטי ונחרץ בעמדות הפלשתינים, כולל גינויים תקיפים ל"כיבוש" הישראלי, מסתפק הפעם מנהיג רוסיה בביטוי: "תכנון שאיננו ברור..." יש יסוד סביר להניח כי גם התבטאות מתונה זו מקורה בפגישתו ובהסברים שסיפק נתניהו למנהיג רוסיה עמו נפגש לאחר הפרסום בבית הלבן.
ואם נסכם את סיפור השבוע האחרון למסעות נתניהו: בתוכנית המאה הישג ענק לישראל - ארה"ב שוב לא על הגדר. רוסיה, שינוי סגנון מהותי בהתייחסותה לישראל. כבר לא הרעמים והברקים האופייניים לתגובות הרוסיות העויינות בעבר. עוד הישג לנתניהו, עוד מפח נפש ליריביו.
