אביב גולן, תלמידי בכיתות י"א, י"ב, עלם חמודות, נער אהוב וחביב, מסור ומשקיע, היה אחד מתוכם, אחד שהוא עולם ומלואו ומאז עננה של צער ויגון עוטפת את יוסי ולאה, את משפחת גולן מהמושב ירדנה-בית יוסף בעמק המעיינות.
אביב נהרג בדרכו ללבנון באסון המסוקים, צעיר מלא באמונה וגדוש בערכים, ומאז אני נוצר את זכרו בכל שנה, לבד, עם תמונתו העולה לנגד עיניי, הנער המטופח, חדור המוטיבציה בכפר הנוער 'הודיות' שבגליל התחתון.
את אביב הכרתי כשהגיע ללמוד בפנימייה, בן טובים שלא חסר לו מאומה, משפחה אוהבת, עוטפת, מחבקת ומפנקת, אביב היה נער שונה במקצת מכלל החניכים והחניכות, תמיד מטופח לבוש בקפידה, חושב על הכלל, מתנדב לכל משימה, תמיד ראשון, תמיד בחיוכו השובה, המקסים, הממיס, הכובש.
חודש טרם סיום לימודיו וחינוכו בפנימייה, ערכנו 'מסע כומתה', מעין הכנה לצה"ל, פסענו בלילה מקיבוץ לביא עד לכינרת, נושאים באלונקה את החברים החלשים יותר, פנס מאיר את הדרך היורדת לכנרת ודממה, רק גניחות הכאבים, המאמץ הפרו את השלווה.
בארבע לפנות בוקר הגענו לכנרת, סחוטים, מותשים, מזיעים ומלאי אושר. ואביב? אביב לא הוריד את האלונקה מכתפו, סוחב, מחייך, מחזק, מעודד, כשהגענו לחוף, אביב המשיך לעודד, להפיח את הרוח המיוחדת שהייתה בו. ארבע לפנות בוקר, צליל צחוקו עדיין מהדהד באוזניי, חיוכו הכובש ניבט מבעד לתמונות הזיכרון, אינו דוהה עם הזמן, חי כל כך והוא איננו והוא נוכח נפקד.
בשעה שמונה בבוקר הגענו לפנימייה ואז, רק אז, ביקש אביב שאביט בכתפו, שקע עמוק, מדמם, מקום מנשא האלונקה, "אני הולך לאחות לוטי" אמר אז, מאושר מהישגו, מרוצה מהמסע, מהחבורה, בלי תלונות, בלי התמרמרות, הולך לאחות לוטי לקבל טיפול ראשוני ולהמשיך. כזה היה.
עם תום לימודיו בפנימייה התגייס לצבא, גם שם הקפיד על השביל באמצע בשערו הגולש, גם שם חיוכו לא מש, התקדם בתפקידים הצבאיים, טיפס בסולם הדרגות, לחש מילות אהבה ראשונה ואמיתית ובעיקר פסע בתחנות חייו המלאים כשהוא מפזר לכל עבר טללים של אהבה, מזרה מים של ברכה על הסובבים.
עד אותו היום המר והנורא.
כמו כל עם ישראל שמענו את השמועות, לבנו חרד, נשמתנו נעתקה, דוק של דמע התיישב לו בזווית העין, והפה קפוץ מחרדה, מהלא נודע, ואז, או אז, החלו השמועות להפוך לעובדות, קולות שבר ונהי עלו מ-73 בתים בישראל, חורבן. זה היה מהלילות הארוכים, הלילות שלא נגמרים.
התלמידים לשעבר החלו להתקשר, "זה נכון?, זה אמיתי"? ולמחרת בבוקר הגעתי עם חבריו לשכבה מהפנימייה, מרחוק הביטה בנו אם לאה וקול צעקתה "אביב שלי, אביב איננו", עדיין מהדהד באוזניי, מלווה אותי, אביב, הילד, הנער, הבחור המקסים, עולם של טוב, עולם של אהבה ונתינה, נטמן באדמת המושב שכה אהב והיה גאה להימנות על תושביו.
הגשם ניתך בעוז, המלווים כבר הלכו, לאה ויוסי והמשפחה סרבו להיפרד, נשארנו איתם, החבורה מהפנימייה, אילמים, דוממים, דומעים, מביטים באביב שלנו שהיה לערוגה.
73 ערוגות, 23 שנים ואביב אחד,
כאילו היה זה היום.
