במאמר שהתפרסם ב"חדשות
מחלקה ראשונה" תחת הכותרת "מים רותחים במזרח הים התיכון" (29.1.20) הצגתי את אזלת ידו של
האיחוד האירופי בניסוח מדיניות אחידה מול מגמת ההתבססות הימית של טורקיה ורוסיה מול חופי לוב ואת היומרה של הראשונה להרחיב את גבולות המים הכלכליים שלה על חשבון יוון, מה שגם עלול להיות למכשול למסדרון הגז המתוכנן בין מאגרי הגז במים הכלכליים של ישראל לחופי אירופה הדרומיים. זאת למרות שאגן הים התיכון נתפש בחשיבה האסטרטגית האירופית כגבולה הדרומי של היבשת המציב לפניה אתגר ביטחוני חשוב ביותר. במאמר זה אבקש להראות שגם גבולה הצפוני של היבשת אינו זוכה לתשומת לב כלל-אירופית למרות שגם הוא בעל חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה בכל הקשור לביטחון אירופה.
בדצמבר האחרון (2019) אירח שר ההגנה הרוסי וואלרי גרסימוב 150 נספחים צבאיים משגרירויות של שבעים מדינות במוסקבה והציג בפניהם את האסטרטגיות הצבאיות של ארצו ואת מערכות הנשק החדשות בצבא הרוסי. תשומת לב מיוחדת הופנתה לטיל הבליסטי קינז'אל (פגיון, ברוסית) המסוגל לשאת ראש חץ גרעיני וקונבנציונלי, וניתן להיות משוגר גם ממטוסי קרב (בעיקר MiG-31K) במהירות 10 מאך ולטווח של בין 2,000-1,000 ק"מ (קיימות הערכות שונות ביחס לטווח כי גורמים לא רוסיים אינם סומכים על המידע הרשמי).
האתגר הביטחוני לאירופה עוד מתעצם לנוכח העובדה שהרוסים משפצים ובונים בסיסי אוויר באזור הארקטי למטוסים שיישאו טילים אלה, על-מנת שאזורים נרחבים באזור הקוטב הצפוני ובאזור הים הצפוני יהיו בטווח הקינז'אל, ובעיקר אזורים בסקנדינביה, שרגישים מבחינה ביטחונית בשל בסיסים אסטרטגיים הנמצאים שם. מספר החיילים בשרשרת האיים של נוביה זמליה מוכפל, ובסיסים צבאיים נבנים באיי אלכסנדר וקוטלני וכן במרחק של 50 ק"מ בלבד מהגבול הפיני. לאחרונה גם הוקמה "בריגאדה ארקטית" לפריסה מהירה במקרה של איום על שטח רוסי שכוח אדם באזור זה. אחד המקומות שבהם מציבים הרוסים את הקינז'אל הוא ב"ארץ פרנץ יוזף" מה שנותן להם יתרון אסטרטגי רב על שאר המדינות שיש להן אינטרסים ביטחוניים וכלכליים באזור.
האזור הארקטי נתפס כחשוב הן כפוטנציאל של משאבים כלכליים והן כנתיב מים בינלאומי אסטרטגי. אומנם אוכלוסיית האזור הארקטי מהווה רק 0.16% מאוכלוסיית העולם, והתל"ג הוא רק 0.44% אבל הערכות אמריקניות מצביעות על רזרבות נפט וגז בכמויות לא זניחות: בין 13% ל-16% מרזרבות הנפט הלא מנוצלות, וכמעט 25% מרזרבות הגז הלא מנוצלות. כיום 10% מתפוקת הנפט העולמי ו-25% מתפוקת הגז (הרוב הגדול מרוסיה), 40% מתפוקת הפלדיום ו-10% מיבולי הדגה הם מהאזור הארקטי. מדענים מעריכים כי עם השינויים האקלימיים יוכל האזור הארקטי להיות גם מקור חשוב למשאבי ביו-אנרגיה.
משאבי הטבע
ההיבט הכלכלי משתלב בהיבט אסטרטגי מובהק. שני נתיבי מים חשובים עוברים באזור הארקטי. האחד הוא המעבר הצפון מזרחי שחלק גדול ממנו עובר במים הכלכליים של רוסיה והוא מכונה Northern Sea Route והשני הוא המעבר הצפון מערבי הסמוך לחופי קנדה ואלסקה. כיום רובו ככולו של השינוע הימי מאסיה לאירופה ולצפון אמריקה עובר בנתיב המסורתי דרך מיצרי מאלאקה, האוקיאנוס ההודי ותעלת סואץ. הסחורות לאירופה מאסיה בנתיב זה עושות דרכן במשך 48 יום, בעוד שהמעבר דרך מיצר ברינג והנתיב הצפוני מקצר את הדרך לכדי 35 יום. צופים כי התפתחויות אקלימיות וגיאופוליטיות יעצימו את האופציה הצפונית: התחממות כדור-הארץ ונסיגת הקרחונים (זו האג'נדה הרווחת) תקל על מעבר הספינות ותצמצם את הצורך במבקיעות קרח.
כבר ב-2016 הגישה רוסיה תביעה רשמית לאו"ם להכיר בזכותה הטריטוריאלית על קרקעית הים הארקטי כולל השטח שמתחת לקוטב הצפוני. הגשת התביעה על-ידי סרגי דונסקוי השר לענייני משאבי הטבע הייתה ביטוי לניסיונות חוזרים ונשנים של רוסיה להבטיח לעצמה שליטה טריטוריאלית והכרה בזכותה לנצל את משאבי הטבע בקרקעית הקוטב הצפוני. תביעות דומות הועלו במרוצת השנים האחרונות גם על-ידי קנדה, דנמרק ארצות הברית ונורבגיה שחלקן מתייחסות לשטחי מים החופפים את אלו שרוסיה תובעת. שבוע לפני הגשת התביעה הפורמלית של רוסיה לאו"ם שחרר משרד ההגנה הרוסי תמונות וידאו בהן נראים חיילים רוסיים במדי הסוואה לבנים ארקטיים רכובים על גבי מזחלות רתומות לאיילי הצפון מתאמנים בשדות השלג במשחקי מלחמה.
פרנואידים יפרשו צרוף מקרים זה לחומרה, מה עוד שתמונות אלה מצטרפות לשרשרת הצהרות רוסיות בתקופת פוטין ביחס לאזור הארקטי. בדצמבר 2013 הכריז פוטין כי "לא נסתפק בפתיחת בסיסים צבאיים באזור הארקטי אלא גם נשמיש את שדות התעופה...ונדאג לכך שנתיב הים הצפוני יהיה בטוח ואפקטיבי", שנה לאחר מכן התפרסם מסמך נוסף של דוקטרינה צבאית אשר מטיל על הכוחות המזוינים הרוסיים להיערך להבטחת "האינטרסים הלאומיים של הפדרציה הרוסית באזור הארקטי". ב-2015 אישר הנשיא פוטין דוקטרינה חדשה לצי הרוסי ולפיה האוקיאנוס האטלנטי והים הארקטי יהיו הזירות המרכזיות של פעילות הצי.
במחווה סימבולי נשלח מדען הקוטב וחבר הפרלמנט הרוסי ארתור צ'ילינגרוב לתקוע על קרקעית הקוטב דגל של הפדרציה הרוסית עשוי טיטניום. מחאה אמריקנית וקנדית הפיקה ממנו את התגובה: "לא איכפת לי מה אומרים פוליטיקאים זרים...רוסיה חייבת וגם יכולה לנצח; האזור הארקטי היה תמיד של רוסיה". מחווה סמלית נוספת הייתה במשחקי החורף האולימפיים שנערכו בסוצ'י ב-2013 כאשר הרוסים דאגו להעביר את הלפיד האולימפי בנתיב ארוך מאוד שכלל גם מעבר בקוטב הצפוני על גבי מבקיעת קרח גרעינית. פקידים רוסים משתמשים בטרמינולוגיה הירואית כשהם מתייחסים אל האזור כ"אזור ספר רוסי אשר עולה מחדש ועומד על ברכיו".
אסטרטגיה ארקטית
ומה עושה האיחוד האירופי כאיחוד? בדצמבר שעבר קראה מועצת שרי אירופה, שפינלנד הייתה הנשיאה התורנית שלה, למדינות האיחוד ולמוסדות האיחוד לעדכן את האסטרטגיה הארקטית. קריאה זו נועדה לעורר את מוסדות האיחוד ובעיקר את הנציבות האירופית להתעורר לנוכח ההתבססות הרוסית באזור. המציאות כיום היא שרק המדינות הסקנדינביות, כולל נורבגיה, שאינה חברה באיחוד האירופי, פועלים כגוף מתואם לעידכון האסטרטגיה. כמה מדינות אירופיות כגון צרפת מנסחות את האסטרטגיה הארקטית שלהן באופן פרטני. לפני חודשים מספר נדהם שר החוץ של נורבגיה לנוכח ניסוח פרק ההקדמה במסמך האסטרטגי של צרפת שבו נכתב כי "האזור הארקטי אינו שייך לאף מדינה".
פלורנס פארלי שרת ההגנה של צרפת ציטטה את מישל רוקאר מי שהיה ראש ממשלת צרפת שדימה את האזור הארקטי למזרח התיכון "הפרוע נטול החוק". יש לציין כי מאז הברקזיט צרפת היא המעצמה היחידה באיחוד האירופי בעלת מושב קבע במועצת הביטחון של או"ם, והיא גם היחידה בעלת כוח גרעיני צבאי. ההתעניינות הבינלאומית בארקטיקה מתבטאת בהקמתן של כמה ארגונים בינלאומיים אשר החשוב שבהם הוא "המועצה הארקטית" שנוסדה ב-1996 על-ידי שמונה המדינות הארקטיות: קנדה, דנמרק, פינלנד, איסלנד, נורבגיה, רוסיה, שבדיה וארצות הברית. בציפייה למימוש פוטנציאל כלכלי של האזור הארקטי ביקשו, ב-2013 גם סין, הודו, יפן, סינגפור,
קוריאה הדרומית, איטליה והאיחוד האירופי להצטרף למועצה כמשקיפות.
בקשתן התקבלה, אך זו של האיחוד האירופי נדחתה. כלומר, האיחוד אינו חבר במועצה זו ואף לא במעמד משקיף. אודון הלוורסן, בכיר במשרד ההגנה הנורבגי הביע דעתו כי האיחוד האירופי חייב להיות משתתף פעיל ב"שאלות הארקטיות" ובעיקר באשר לבעיות "התחרות האסטרטגית" בין המעצמות בעלות העניין, שכן להתפתחויות האחרונות יש משמעויות ביטחוניות לאירופה כולה ולא רק למדינות האזור הארקטי. גם נסיכת הכתר של שבדיה ויקטוריה שנאמה בכנס "החוג הארקטי" ברייקיוויק, איסלנד באוקטובר אשתקד (2019) קראה לאירופה להפנות תשומת לב רבה יותר לאזור זה. שאיפתי, אמרה, "לקרב את האיחוד האירופי לאזור הארקטי, ואת האזור הארקטי לאיחוד האירופי".
נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה ואן דר ליין, שנבחרה לפני זמן לא רב, הבטיחה לעצב "נציבות גיאופוליטית", כלומר גוף שייתן תשומת לב משמעותית לבעיות גיאופוליטיות ולא רק לבעיות פנים אירופיות, אך נראה שהמודעות הגיאופוליטית בנציבות זו עדיין רדומה. האם המים הרותחים בים התיכון והקרחונים בקוטב הצפוני יעוררו את אירופה מתרדמת גיאופוליטית? נראה שהתשובה שלילית.
