הנגיף קורונה עלה על ספינת תענוגות, תקע אותה בלב ים, סכר עליה את כל נמלי העולם, והוא אומר שם מעל הסיפון הריק מנוסעים לדיירי תבל רבה, כי החדשות הן שספינת התענוגות היא משל לכל הפלנטה כולה. היא מטפורה מטריפת חרדה. האנושות בהסגר.
היא ברוכת אל ונפלאה האנושות. בין מהמצאת האש או גילויו, ועד לבקיעת האטום ולהשקת חלליות למאדים היא לימדה עצמה טכנולוגיות פורצות דמיון, מדעים, אומנויות, הגות, מרפא, חקירת סודות היקום עד כמעט הגיעה קרובה לאלוהים, והנה נגיף זעיר מראות, פרימיטיבי, עלוב מתולעת, בלום דעת, גרעין של כמעט כלום - משתק ספינת תפארת על כל נוסעיה, גובר עליהם, משתלט, והופך את אניית הפאר למשל לאנושות כולה, אלא שמן האונייה יש לאן לרדת, מן הפלנטה אין.
דומה בעיניי כי זאת החרדה, הגדולה, הבולעת, לבד מן החרדה המצויה מפני תחלואה, מפני פטירה אפילו. על החרדה המצויה הזאת באה החרדה הגדולה. אפוקליפסה עכשיו. סוף עידן האדם עלי אדמות.
ואדם כמקדם נשאר אדם. הוא לא יכול להרוג את המפלצת. אבל הוא יכול להרוג את מי שהודבק ומדביק אותו. הוא לא קם לכרות את ראש הדרקון או את ראה ההידרה קורונה. אין לה ראש. הוא כורת את ראשו של מי שהזהיר אותו שהנה הדרקון עלה יש מאין והוא בדרך. הוא רואה ממקומו את ספינת התענוגות עוגנת נצורה מעגון במפרץ ומכה היסטרי סביבו כדי לא להיקלע גם הוא לשם. בעצם כל העולם כסיפון ואדם את אדם זורק מעל לסיפון שעל הארץ. אוי להם לניצולים שירדו מן הספינה. יחכו להם על הרציף. כך היה תמיד. וקורונה יודע.
