לילך סיגן כותבת במעריב על סוגיות השעה ובעיני היא אחת העיתונאיות היותר ענייניות ומרוסנות בסגנונן. אינני מתייחס כאן לתכני הדברים, שיש בהם כאלו שמקובלים עלי ואחרים שאינם מקובלים, אלא לסגנון אמירתם. במאמר-דעה שהיא מפרסמת בגיליון מעריב-דעות מ-12.2.20
1, להפתעתי היא עושה דבר והיפוכו -
יוצאת נגד זכותו של שר הביטחון הטרי יחסית של מדינת ישראל לבקר את הרמטכ"ל לשעבר גנץ כפוליטיקאי חדש ו"ירוק", בטענה שניסיונו הצבאי אינו שקול כנגד זה של רמטכ"ל לשעבר. עוד היא גורסת שהואיל ובכחול לבן מכהנים שלושה רמטכ"לים לשעבר, בני גנץ מייצג את שלושתם ומכאן את השילוש הצבאי הקדוש. בה בעת היא מתעלמת מהעובדה שהביקורת נמתחת על-ידי שר הביטחון כפוליטיקאי, על יריב פוליטי חסר כל ניסיון מדיני ופוליטי מעשי.
אילו ביקשתי לנהל שיח זה כרטוריקה של איגרוף, די היה בדברים אלה כמענה לטיעונה המופרך מיסודו. אולם מצבור הלקונות במאמר הקצר שכתבה, איננו אופייני רק למאמר זה ואינו ייחודי רק לה, אלא במידה רבה מאפיין קולקטיבי של שורת כותבים רחבה בתקשורת הישראלית. לפיכך, ראוי שנאמר על הסוגיות העולות ממנו עוד מספר מילים.
לא כל ביקורת היא אגרוף. אם יש בה ממש והדברים הכלולים בה עומדים במבחן ההגיון או הניסיון, הרי היא קונסטרוקטיבית. ככזו היא רצויה תמיד, משום שלרוב ניתן להפיק ממנה לקחים מועילים. העובדה שבנט סבור, כאיש צבא לשעבר כשר וכחבר קבינט, שהרמטכ"ל גנץ כשל בתפקידו כמנהיג הצבאי של צה"ל במלחמה ("צוק איתן", בעיקר), אינה עילה לנהוג בו, במעמדו כשר ביטחון, בגסות ובחוסר דרך ארץ. עצם העובדה שהוא מדבר כשר הביטחון של מדינת-ישראל, כשלרשותו עמדותיה ודעותיה של מערכת הביטחון כולה, גם אם הוא אינו מקבל כל עצה שלה כפשוטה, מעניקה לדבריו משקל מיוחד. תמונת האמת הפרושה לפניו, מעודכנת תמיד יותר מזו העומדת לרשות "הלשעברים", תהיה דרגתם אשר תהיה.
נושא ביצועי חייב להיבחן מול ידע וניסיון רלוונטיים. ניסיון פוליטי איננו זהה ואיננו שקול לצבאי ולכן פוליטיקאי הוא איש מקצוע בתחום הפוליטי וקצין צבא בכיר הוא איש מקצוע בתחום ניהול המלחמה והגייסות; כל ניסיון להחליף בין הדברים או להאציל באופן מלאכותי מתחום אחד לזולתו, הוא ניסיון נואל.
ביקורת יכולה להיות נכונה ולהיאמר בלשון נוקבת או בוטה ועשויה להיות שגויה ולהיאמר בלשון חלקלקות - זו כזו אינן מועילות לאיש. מטרתה של ביקורת היא לעורר תשומת לב, לשנות דגשים ולהעביר מרכזי כובד של תשומת-לב והתייחסות מנושא לנושא. מיתאם טוב בין התוכן למטרת האמירה הוא חלק מיכולת הדברים להשפיע. אם יש צידוק ענייני בביקורת, הרצון להשפיע הנו לגיטימי ואף נחוץ.
סגנון הוא בין היתר מאפיין אישי של הדובר, אך עשוי גם לשקף את "רוח התקופה". לא התרשמתי שבנט האיש מתאפיין בדרך כלל בסגנון בוטה או פוגעני במיוחד. כן התרשמתי שהוא זוכה לעיתים קרובות למנות גדושות של תגובות בוטות על דבריו בגלל תוכנם ולא בשל סיגנונם. דומני שגם הפעם זו המציאות. זאת ועוד; כאשר סגנון ההדברות בין בעלי פלוגתא פוליטיים לובש פנים של התגוששות מילולית, מאמץ את רוח השיח הציבורי הכללי באותן מחלוקות ומאציל על חילוקי הדעות העניינים את רוח המחלוקת הסיגנונית, עלולים הדברים לצאת מהמסגרת "האקדמית" ולעבור לשפת הרחוב; הדברים נכונים ורלוונטיים לכל המתדיינים.
סיגן משלבת בדיון גם את התנהלותה של סיעת כחול לבן בדיון שיזמה בכנסת לגבי מצב הביטחון ברצועת עזה, ובצדק. התנהלות הסיעה בראשות גנץ (שקמה ועוזבת בהפגנתיות את אולם המליאה) מול שר הביטחון שעולה לבמת המליאה להשיב על שאילתה שלה לסדר היום אינה רק קרב אגרופים, אלא
פגיעה יזומה אנושה בבית המחוקקים על-ידי הטוענים לכתר המנהיגות הלאומית. על כך הגיב השר בחרון אף, ובצדק.
מערכות יחסים אינן מוגבלות למקום ולשעה מסוימים. לא במקרה בחרה כחול-לבן להעמיד בראש התנועה הבלתי-דמוקרטית הזו שלושה רמטכ"לים לשעבר. מאחורי מהלך זה מסתתרת הכוונה, המאפיינת מפלגות נוספות וגופי ממשל כבית המשפט העליון, של דווקאיזם אליטיסטי - לאמור: אין מי שמבין את בעיותיה של ישראל טוב יותר מקבוצה של שלושה רמטכ"לים לשעבר (שאחד מהם היה שר ביטחון שהודח) ועיתונאי אחד, שהרי אלה בראש וראשונה "בעיות ביטחון", ולכן גם מול מי שנושא כיום באחריות הממלכתית לביטחון השוטף ולהכנה למלחמה כי תקרה, רשאים הם להפגין זלזול ופגיעות אישיות. שר הביטחון אינו מנהל את הגייסות, הוא מתאם מטעם הממשלה את האסטרטגיה הלאומית, כשניהול הגייסות חרף חשיבותו הרבה, הנו פן אחד בלבד של התמונה הכוללת. מי שבוחר בדרך זו, מזמין לעצמו תגובה ברוח דומה. מעטות בעם הזה ובעמים בכלל דמויות נוסח גנדי, מרטין לותר או ישו, שהפכו את ההבלגה האישית לסגנון חיים. בדרך כלל, סגנון ההבלגה איננו מחולל פלאים אולם מי שפורש ממנו ראשון, אחראי לתוצאות ההמשך.
האופי הישראלי אינו סובלני לפראייריזם; מי שרוצה באמת סגנון הידברות אחר מזה שאנו חווים עתה בשיח הציבורי,
מוטב יתחיל מנוסח ההתנהלות העצמית שלו. קל מאוד לבקר אחרים, אבל ביקורת שאין בצידה הפקת לקחים במישור האישי, עתידה להניב פירות באושים.
רצף האירועים בהם מטפל המאמר אינו מוסיף כבוד לאף אחד מהמעורבים. אין בו בוודאי "בשר" מספיק לביקורת על שר הביטחון מבלי לגנות באותה לשון, ואפילו ביתר חריפות, את "אבירי השולחן העגול" של כחול לבן. טוב היו עושים כולם אם במקום להמשיך ולהעמיק את בקיעי המחלוקת היו מרסנים מעט את סגנון השיח ועושים מאמץ אישי וקבוצתי לעסוק בנושאים הרבים והחשובים שעל סדר היום. עתה, משפורסמה התוכנית הרב-שנתית החדשה של צה"ל, יש בה חומר רב מאוד לדיון ציבורי רציני ורמטכ"לים וקצינים בכירים לשעבר, גם אם יצנזרו את מה שדורש חשאיות, יכולים לסייע לציבור להבינה ולגבש עמדות כלפיה. על-רקע דבריו של האלוף (מיל') בריל ואחרים על מידת אי-מוכנותם של כוחות היבשה הצה"ליים למלחמה הבאה, המשך העיסוק בתעלולים פוליטיים, עשוי להצביע יותר מכל על איכותם האמיתית של הרמטכ"לים לשעבר העומדים בראש כחול לבן.
