לפני שנים רבות עבדתי במפעל פניציה במפרץ חיפה. בין היתר הייתה במפעל מחלקה קטנה לניפוח זכוכית. אחת העובדות, ששערה הלבין, הגיעה יום אחד למנהל המפעל, סיפרה לו שהגיעה לגיל 60 והיא עומדת בפני פיטורים. "משה" אמרה לו, "אתה זוכר שעבדתי בכביש צמח-טבריה בהפיכת אבנים גדולות לחצץ. אני עובדת בפניציה שנים רבות ולא יכולה לשאת את הרעיון שאפוטר. אין לי חיים בלי העבודה".
האישה בעלת הפנים המקומטות ושיער השיבה פרצה בבכי בפני חבר מפלגתה שעבד עמה בסיתות האבנים. אבל חוקת ההסתדרות קבעה שנשים יוצאות לגימלאות בגיל 60. גורלה נחרץ. אני נושאת את זכרה עמי כל השנים. כיום כאשר אני גימלאית בעצמי, הנושא מעסיק אותי רבות. קוראה מחקרים רבים ומודעת לעובדה שבבריטניה הוקם משרד ושרה לנושא הבדידות. בעיקר בקרב הגיל השלישי.
אוכלוסייה זו, הגיל השלישי, המהווה כ-20% מתושבי מדינת ישראל אינה מקבלת מהמדינה את המינימום המגיע לה. חלקה הקטן מוכר ומטופל בידי גורמי הרווחה. אולם רבים רבים אינם פונים לגורמים מימסדיים כלשהם. אינם מודעים לזכויותיהם במס הכנסה ובביטוח הלאומי, בבנקים ובמוסדות שונים.
יש צורך להקים מועצות לגיל השלישי, שבהם יחליטו א/נשים אלה, מה חסר להם, למה הם זקוקים: לתעסוקה, לחברה, להתנדבות, לפעילות ספורטיבית, לתוספת משמעותית של ממון, לבני/בנות זוג, לחברים. וזה המקום להזכיר כי מדינתנו הקולטת עליה לפי חוק השבות, לא מתייחסת לצרכיהם המינימליים של עולים שלא צברו פנסיה כי מעולם לא עבדו בישראל. מהנדסים, רופאים, ואפילו קברניטים - אותם עולים נפלאים שעלו מרוסיה ומאוקראינה בתקופת הפרוסטרויקה בדמדומי השלטון הקומוניסטי, החיים מקצבת זקנה מעליבה ומהשלמת הכנסה.
חלק מילדיהם היגרו לארצות מערביות והותירו כאן קשישים, עצובים, עניים ובחלקם חולים. אותו גורל הוא גורלם של ישראלים ותיקים, ילידי הארץ ועולים שעלו בתחילת קום המדינה. חלק עבדו אצל מעבידים שלא הפרישו תשלמי פנסיה ואילו רבבות היו בעלי עסקים קטנים ולא חשבו על זקנתם. כל זאת עוד טרם היה חוק הפרשה לפנסיה ולתגמולים...
ללא קורת גג
אחרים, אכן קבלו פנסיה בעת פרישתם, אך כאשר רבים רבים השתכרו קצת מעל לשכר המינימום, הם עדיין מתלבטים בין תשלום התרופות ומתנה לנכדים... המחדל והעלבון הצורב היו בכך שבעוד חברי הכנסת הוסיפו לשכרם תשלומים רבים, לכספי הביטוח הלאומי לא הוסיפו מאומה. קצבת הזקנה לא עודכנה שנים רבות. כנ"ל גם קצבאות נכות. אגב, אוכלוסייה שבגיל פנסיה הופכת לנכה, אינה זכאית לזכויות כגון רכישת רכב ללא מיסוי, תשלום עבור אחזקת רכב ועוד.
נשים שעבדו בעסק של בן הזוג, לא הוכרו כשכירות שנים רבות וגם עבורן לא הופרשו תגמולים ופיצויים. לעתים תכופות נשים חד-הוריות וגרושות, בהגיען לגמלאות, מוצאות שאינן יכולות לממן את השכירות שמימנו כשעבדו. לא הייתה להן דירה משלהן ונותרות למעשה ללא קורת גג. הייתה מפלגת זקנים אך היא עשתה מעט מאוד למען רווחת קשישי המדינה. ואכן לא המשיכה להתקיים.
יש לאפשר לא/נשים המסוגלים והחפצים להמשיך לעבוד, להמשיך בתעסוקה במקום עבודתם. ליצור מאגר של מעבידים במקצועות שונים שישמחו להעסיק עובדים בעלי ניסיון רב המעוניינים בתעסוקה, ולו גם חלקית.
מחקרים שונים הוכיחו כי תוחלת החיים ארוכה בקיבוצים כי הקשישים ממשיכים לעבוד כל עוד הם מסוגלים וחפצים לעשות זאת. רק לאחרונה אמרה לי מכרה ותיקה בגאווה כשצלצלתי לדרוש בשלומה באחד הקיבוצים: "את יודעת, אני בת 90 ועובדת משרה חלקית במזכירות המשק...". קבוצה נוספת הם קשישים המתמידים ללכת לבית הכנסת, שהוא לא רק מקום תפילה אלא מקום התכנסות, חברות, שיחות חולין בצוותא.
יש לדאוג למועדוניות ולפגישות קבוצתיות כמו הפרלמנטים השכונתיים, שתיית קפה משותפת, הקמת קבוצות תמיכה וביקור חברים שאינם מסוגלים לצאת וספונים בבתיהם. מוקד שבו מרימים את הטלפון לאותם בודדים ושואלים לשלומם מדי בוקר. לא רק מוקד להזעקת רופא ואמבולנס בחרום.
כבוד וחמלה
יש התייחסות כלפי הגיל השלישי כנוכחים-נפקדים. מעט מדי תוכניות וסרטים עוסקים בזקנה ובקשרים האנושיים הנרקמים בגיל זה. תוכניות הטלוויזיה בישראל מתעלמות לחלוטין מקהל גדול הפנוי לצפות בהן מדי בוקר. המנחים המבוגרים בעלי שיער כסוף או קרחת בוהקת, המנחות המוכשרות והמנוסות נעלמים מהמסכים ומוחלפים בדוגמניות ובצעירים המעלים נושאים שאינם מעניינים את הסבים והסבתות.
בישראל פסיפס מהמם של יוצאי ארצות ותרבויות שונות. את מאגר הידע על ארצות מוצאם ועל עיסוקיהם השונים, ישמחו לשתף ולהעביר לתלמידים בחטיבות הביניים ובתיכונים. היסטוריה חיה של המאה העשרים שלא תחזור שוב. על ימי הקוקו והסרפאן בקבוצים, המחתרות והבריטים, החברה הסובייטית והאתיופית, הפולנית והעירקית -אלה הם רק דוגמאות על קצה המזלג.
והמפלגות פוליטיות שכחו את קיומנו. אנו קהל המצביעים הנאמן המתייצב לבחור וגם להתנדב לרשימות שאנו מזדהים עמן. אבל אנא, אל תכתבו על הזקנה במסדרון. אותה זקנה במסדרון היכולה להיות אמכם, דודתכן או סבתכן. כל הקניונים שהוקמו בבתי החולים חייבים להיסגר מיד ובמקומם להוסיף עוד מחלקות. אפשר להסתפק בבית קפה קטן. את המתנות אפשר לקנות גם במקומות אחרים. דאגו לכך שיוזרמו כספים לבתי החולים, שיוקמו בתי חולים נוספים, שרופאים הלומדים בחו"ל יעברו הכשרה מהירה כמתמחים בארץ.
דאגו לקצבת זקנה שאינה מביישת את מקבליה, שלוה ויחס כבוד וחמלה למי שנזקק לה בסוף הדרך. החולה הקשיש מבוהל בהגיעו לבית החולים. חלקם מגיעים לשם לראשונה בחייהם. אחדים לוקים בדמנציה. מישהו חייב להסביר להם כיצד לנהוג, כיצד להשתמש בפעמון האזעקה, כי זכותם לבקש עזרה כשהולכים למקלחת. זכרו, יום אחד גם אתם תגיעו לגילנו...
