תמיהות הרבה מעורר הפסוק
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כ"א,א). דרכה של הרשות לתבוע מאזרחיה ציות לחוקים. לאכוף עליהם את הדין. בחירת הכתוב ב
'תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', כמו אומרת, שעל הרשות להניח את החוקים, לפרוש אותם לפני העם כדי שיוכל להתבונן בהם, ליצור מעין שיח בין האדם לבין ההלכה המושתת עליו. חוקים גוזרים. שום ניחוח של גזירה אינו עולה מן השמוש ב
"תָּשִׂים". והוא לא מקרי. הוא לא בחירה סגנונית.
עיון במקראות מוכיח כי יש טעם של מהות בבחירה זאת. על התורה כולה אומר הכתוב
"וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ד' מ"ד), לא גזר, שם. תרגום אונקלוס מבהיר
"ודא אוריתא דסדר משה קדם בני ישראל", לא אמר 'כזה ראה וקדש', אלא סידר, ערך, הסביר, גילה הקשרים בין דין לדין, חשף את ההיגיון או את הרציונל על פיהם ניתנה תורה. לימד, ואין לימוד אלא שיחה, ואין שיחה אלא בין שניים, לפחות.
"מִכָּל-מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי. מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן..." (תהלים צקי"ט,צ"ט-ק'), מזקן שקנה חוכמה, הלומד קונה בינה.
גם לפני הזקנים, האלה, לפני זקני העם בכלל, אומר הכתוב,
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'" (שמות י"ט, ז') התרגום אומר גם כאן,
"וסדר קדמיהון ית כל פתגמיא", זקני העם ושופטיו קיבלו ממשה את התורה בדרך בה היו צריכים להקנות אותה לישראל, בשופי, בהנחה, בסדר שבה. לא רק את זקני העם יש להורות תלצורה על דרך השיחה. שופטים מקבלים את התורה מפני שמניחים אותה לפניהם, והעם יכול לקבל הנהגת השופטים רק אם גם הוא קיבל את התורה קבלה של שיחה.
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"א, י"ט). התורה כולה נקראת שירה. ראוי כי תתנגן מתוך פנים נפשו של האדם, ותיטמע בו ב
"שִׂימָהּ בְּפִיהֶם", בתהליך של יצירת השראה,
"שוויא בפומהון" אומר התרגום, 'שוויא' משמע, השכן, לא הטל, בנה מעט מעט, עד שהתורה עצמה הופכת את ליבו של האיש או של האישה למשכן בו עובד המאמין את אלוהיו.
על כן, על-פי אותה תפישה ערכית אומר הכתוב על הכוהנים שמורים משפטי ה' לישראל
"וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" (דברים ו',כ"ז). אדם אינו נושא את שם ה' מכוח העובדה שהוא נבחר לשאתו, כאילו נחקק בתוכו, מלידה, או בירושה. הוא נושא אותו כי שמו אותו, והוא קיבל, הניחו, והוא הרים, מרצון, מהכרה. זו דרכה של תורה.
אמנם אכן, בכתוב אחד, נושבת רוח אחרת
"וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד-הַיּוֹם הַזֶּה עַל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה ..." (בראשית מ"ז, כ,ו) ואונקלוס מצתרגם
"ושוי יתה יוסף לגזירא". הפקעת חומש מן התבואה לממגורות פרעה, לא נעשתה בדרך של ממשא-ומתן, של הסברים. יוסף גזר את הדין הזה. חקק אותו באבן. יש חקיקה כזאת בעולם. גזירת מלך. אין זאת רוח התורה 'אֲשֶׁר-שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'.
הפרשן אבן עזרא, אומר בפירושו הקצר לספר שמות, כי תכלית החוקים והמשפטים הם שניים
"...העיקר שלא יעשה האדם חמס ושלא יכריח מי שהוא מעט ממנו פחות ביכולת" (על שמות כ"א, א'). בהיבט זה, לא באו המצוות כדי לצרוף את הבריות, כדי להפוך את האדם עצמו לטוב ולישר, אלא כדי להטיל עליו אחריות לתיקון עולם, לקיומה של החברה האנושית. ארץ שמלאה חמס, אין לה קיום. היא מביאה על עצמה מבול. משטר בו הכוחנות העיוורת היא הזרוע המושלת, בו האלים גובר, בו מגף דורסת, קורס. החוק עצמו, המקים מחיצה בפני החומס, והמרסן את מי שמנצל את כוחו להתעמר בו בחסרי אונים, איננו ניתן למשא-ומתן. אבל את ההבנה שחוק יש לאכוף, את ההפנמה כי בלי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, יש לשים לפני העם, אותה הוא צריך לקבל ברצון. בהסכמה, בהבנה. יש לשים לפניו, ללמד, להסדיר, לשוחח, להפנים, כי חוק הוא חוק, ושופט הוא שופט, ודין הוא דין, עד שיאות מתוך בחירה לקבל את הדין כגזירה, ולא מתוך כניעה למלך שיכול להטיל עליו מוראו, מתוך הסכמה עד שהאסור עליו מלמעלה דומה בעיניו כאסור מתוכו הוא.
לכן אין לתמוה. מחד תורה היא קבלת תורה. מניחים אותה לפני האדם, ואם בעל תבונות הוא, הוא בוחר לנווט על פיה דרכו בחיים. מאידך היא מתן תורה. כיוון שקיבל אותה, עליו להתייחס כאילו ניתנה לו, מלמעלה, בגזירת מלך. בזה הסדר. תחילה מקבל. מכאן, כיוון שקיבל, היא נעשית כמתן. כייוון שהוא בן-חורין, הוא יכול לבחור להיות עבד ה', כשירו הידוע של רבי יהודה הלוי
"עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם - עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי: עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ "חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי".
רש"י בפירושו לפסוק
'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', מפרש,
"אֲשֶׁר תָּשִׂים, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם". לא רק ערוך, משמע מסודר, אלא ערוך במאכלים שאין אוכלים אותם אלא מפני הטעם שבהם, והנמשל, שתורה נקנית בטעמיה, בעריכתה כסעודה שנחשקת מפני שעומדים על טעמה.
דומה בעיניי כי הזיקה בין תשים לבין שולחן ערוך היא גם מטפורית גם לשונית. כאשר שמואל פוגש בנער שאול, מקרב אותו, מזמין אותו לסעודה ומושיב אותו בראש הקרואים ומציע לו את המשובחת בסעודות, אומר הכתוב
"וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת-הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים-לְפָנֶיךָ אֱכֹל" (שמואל א' ט',כ"ד).
מה נאה היא המחשבה שאסופת החוקים והמשפטים והמנהגים שהפכו דינים הכתובים בספר שרבי יוסף קארו בחר לקרא "שולחן ערוך" ושבריות הרבה מזהים אותו כספר כופה, כקודס אדנותי, הכופת בני אדם לציית לחוקים מפני שהם כתובים כביכול - נבחר להיקרא כך, מפני שהוא ביטוי לקבלה מרצון, לסעודה שאוכלים אותה מפני טעמיה בחמדה.
החתם סופר, רבי משה שרייבר (1762-1839) שחלש מעירו פרסבורג בהלכה ובהנהגה על כל יהדות אגן הדנובה, אומר בספרו "תורת משה" על התפילה)
"מלת שים מוכח על נחת וכינוס" על כן, הוא מוסיף
"אנו אומרים שים שלום, וישם לך שלום (במדבר ו' כ"ו), השם גבולך שלום (תהלים קמ"ז י"ד) כן יעשה ה' שלום בארץ ויחזק בריחי שערי ירושלים וישים גבולינו שלום".
בשים שלום זה, בנחת, ברצון, בהסכמה, בשיחה, נקדם פני המשפטים והחוקים והתורות, בטובה ובברכה.
