מרתק לראות את התגובות להתפרצות מגיפת וירוס הקורונה בקרבנו. ראשית, התעלמות כשזה נוגע לנו, לנוחות שלנו. נמשיך לצאת למסעדות, נטוס לחו"ל, ניסע למסעות תענוגות על ספינות שייט. כשנחזור, גם כשנאמר לנו מפורשות להשאר מרותקים לבית, נצא, כי אנחנו מחוסנים, כי לנו זה לא יקרה, וכנראה שלא אכפת לנו אם במקרה נדביק אחרים. הטוב ביותר היה כשהגיעו פקחי בריאות לבדוק שאכן אדם שחזר מחו"ל נמצא בביתו לפי ההוראות, והוא השתעל עליהם בכוונה תחילה, וגם טרח להביע את דעתו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים בצורה שזעזעה אותם ואפילו קצת את אשתו (שכבר רגילה לכך).
בארץ הדבר נשמע רגיל, לא חריג. אנשים פותחים את הפה, אם חס וחלילה תעיר להם משהו נכון. דבר דומה קרה בסינגפור, לאחר שגבר חזר מסין והתעלם מההוראה להשאר בבית. הוויזה שלו בוטלה לצמיתות. בסינגפור לא משחקים. העונש המותר בחוק הוא קנס גבוה ומאסר. כך גם בסין, אלא ששם הותרו צעדים קיצוניים בהרבה, ממאסר עד הוצאה להורג.
זה לא שבסין או בסינגפור אין זכויות אזרח. שם מבינים שהענין רציני, והווירוס השפעתו שלילית - הוא משתק את הכלכלה, עובר מאחד לאחת, מדבק ביותר וגורם לתמותה (בעיקר בקרב אנשים מבוגרים יותר) ברמה של כשלושה אחוזים מכל הנדבקים. משום מה הוא פוסח על ילדים צעירים. אולי מי שפיתח אותו, או בשלב הפיתוח הנוכחי טרם יצא לאוויר העולם, הכוונה הייתה לאפשר המשכיות של האנושות, לא לקטול אותנו לגמרי.
בסינגפור מקפידים תמיד - אין זורקים אשפה ברשות הרבים, אין לועסים מסטיק וזורקים אותו היכן שרוצים, וכשגברים הולכים לשרותים ציבוריים, עליהם להקפיד שלא להרטיב את כל האזור מסביב. אילו רק היינו לומדים מהם פרק בהלכות חיים, אז אולי היינו יודעים איך להתמודד עם ההפגנות ה"בלתי אלימות" של הערבים בהן מיידים אבנים, או עם הפגיעות של אבנים ברכבים חולפים ביהודה ושומרון. אבנים ממיתות, ואלו פיגועי טרור לכל דבר, למעט לכל הישראלים יפי הנפש היוצאים להגן על ולהזדהות עם הערבים הטובים, היוצאים להפגין נגד גולית, הוא צה"ל ומדינת ישראל.
נחזור למדינת ישראל, שם הייתה התעלמות מחד (כשזה נוח לנו), ותשומת לב מלאה (כשזה טוב לנו). עוד טרם ידענו מה קורה, למה וכמה, יצאו חברות והעלו מחירים. יגיע טכנאי אליכם הביתה לתקן כל מכשיר שהוא, צפו לתוספת מכובדת עם הסבר מאד-לא-משכנע לגבי חלפים. לא עברו שניות, ובארץ כבר הוחלט שניתן לנצל את המצב ולרפד את הכיסים.
פרק זמן קצר
עברו מספר שבועות, ולהילולה הצטרפו הקורבנות החדשים: אל על, משרדי התיירות ואחריהם המון רב של נזקקים חדשים. אלו מתריאים על ירידה ברווחים, ואלו על כך שלא יגיעו למטרות הרווח להן ציפו. כולם עומדים עם הלשון בחוץ, כשפניהם כלפי הממשלה, ודורשים ומצפים ומייחלים ומקווים לעזרה ממשלתית. זה תפקיד הממשלה! זו מחויבותה!
אף פעם לא הבנתי גישה והתנהלות זו, אם כי היא רווחת ביותר. תופעה אמריקנית עכשווית שהתפרצה והתפשטה לה וכמובן שהגיעה גם לארץ. אין אחריות אישית. מישהו אחר צריך לדאוג! בארה"ב דור שלם ממתין עכשיו שחובות הלימודים שלו באוניברסיטאות ימחקו. למה? כי מגיע להם! הבורסה השתוללה ורמתה עלתה לרמות בלתי אפשריות בעליל, בעשרת אלפים נקודות ויותר בפרק זמן קצר ביותר, ועכשיו כשיש ירידה קלה שקלות, של אלף נקודות, העולם נחרד.
כך גם בארץ. מה עשתה אל על עם הרווחים שלה מרבעון לרבעון? היכן היא צברה אותם, או למי היא חילקה אותם? מי שנהנה משנה לשנה, אולי מן הראוי שישנס מותניים עכשיו. רעיונות נלוזים לו לכותב, "אנחנו מפסידים! מישהו חייב לזרוק גלגל הצלה! אוי אם לא נמשיך לשכשך במים להנהתנו! זו דרך החיים"!
במשרד התיירות דיווחו לנו משך השנים האחרונות על שיאים שנשברו מדי חודש בחודשו לעומת החודש הקודם והתקופה המקבילה אשתקד. בתי המלון היו בתפוסה מלאה, ומי שניסה להזמין חדרים בתיירות מקומית הבין עד מהרה שזה לא כדאי. הרבה יותר כדאי היה לטוס לחו"ל, ליהנות שם מבתי מלון מעולים, אוכל טעים בשפע, קניות ושעשועים, וכל זאת בעלות מזערית לעומת לילה במלון בארץ. עכשיו, לאחר הצליינים הקוראינים נשאי הווירוס ואולי גם כמה איטלקים (לפחות לא ניתן להאשים את האירנים), יחול שינוי. פתאום בתי המלון יגלו מחדש את השוק המקומי, את אחיהם הישראלים. אני מחכה ליום בו אותם בתי מלון שלא הייתי יכול להרשות לעצמי יזכרו שאני קיים, ממש מרחק יריקה לידם.
האם אנחנו צריכים להשתתף בירידה החדה ברמת הרווחים של חברות כמו אל על, חברות תיירות או בתי מלון מקומיים? מה הם עשו כשהכסף זרם והרווחים הרקיעו שחקים? האם האחריות לשלומם היא אכן קיבוצית ומוטלת על כולנו?
דירות פאר
עד כה ראינו התגלמותה של גישה בשלושה מקרים:
1. בי זה לא יגע, אני מחוסן ואמשיך לעשות מה שטוב ונעים לי.
2. אני מנצל את ההזדמנות בצורה ממולחת ביותר להעלות את המחירים, כי זה אפשרי וכדאי לי.
3. אם אני מושפע בדרך כלשהי, "אתה" אחראי. הממשלה צריכה להתייצב לצדי ולהציל אותי.
אין הדברים בארץ שונים בהרבה מארה"ב. כנראה אנחנו שואלים צורות התנהגות מהאמריקנים, ומשכללים אותן להתאים למזג האוויר הים תיכוני, לאקלים הפחות נוח שלנו.
בעיר בורלי הילס המון תיירים. פעם אלו היו היפנים (כשהין היפני היה חזק והם קנו חצי מלוס אנג׳לס) ואח"כ הארופאים (כשהמטבע שלהם היה חזק ביותר, והם באו כאן לקניות בחנויות המפוארות ביותר). אחריהם היו אלו הסעודים (בעיקר מערב הסעודית, אך גם משאר מדינות המפרץ, כל בני ובנות הדודים שלנו). הסעודים שכרו דירות פאר ובתים לשנה שלמה, אבל נשארו פה רק חודש אחד. הם גרמו לרמות השכירות להאמיר עד כדי כך שבני תמותה (קרי אנחנו, בני המעמד הבינוני) לא יכולים להרשות לעצמם מגורים באזור.
אחרי הסעודים הגיעו הסינים, והם יצרו עולם חדש. בכל חנויות הפאר עובדים המחכים רק להם, מדברים את שפתם, משתחווים בפניהם ועושים ככל רצונם. הנכם מוזמנים להתנסות בחוויה זו, אך ראו הוזהרתם: יתעלמו מכם לחלוטין, שכן אינכם נראים "סינים". לסינים המון כסף מזומן, יש המון סינים ועבורם הדברים היקרים ביותר כאן הם כמו במכירה מיוחדת. לדוגמה, בחנות זגנייה (לא מבטאים את האות גימל), אותן חולצות או עניבות בדיוק שהם קונים בבייג׳ין, עולות כאן בין 20 ל-30% פחות. כך לגבי כל דבר אחר.
אלו הם זרמי התיירים בשלושים השנים האחרונות. בעשור האחרון ישנו זרם נוסף, בלתי פוסק, של תיירים. הם באים לראות את התאטרון הסיני ואת שדרות הוליווד, הם מטיילים להם ברחוב רודיאו (אך לא קונים, אלו לא הקונים שכספם בידם). הם מגיעים לאולפני הטלוויזיה ולגני השעשועים, והם אוהבים מאוד להרגיש תיירים. כך ניתן לראות אותם בעיקר באוטובוסים קומתיים או במכוניות ואן רחבות פתוחות.
זרם התיירים כה חזק, שהמקומיים נאלצו להסתגל. בעיר בוורלי הילס כל כך הרבה חברות המפעילות את האוטובוסים לתיירים שהעיר נאלצה לנקוט צעדים המתירים חניה רק במקומות מסוימים, האוסרים על רמקולים ומחייבים שימוש באוזניות ואפילו דואגת לשרותים ציבוריים לנחשולי התיירים העולים ויורדים מאותם אוטובוסים-לתיירים-בלבד.
עוד יותר טוב
התיירים פשטו על רחובותינו כארבה, כשהם מרעישים, מתעלמים מתמרורים ומחוקים מקומיים ועושים כבשלהם, הן במרכז העסקים והן בשכונות המגורים. הבעיה היא שהם לא מוסיפים הכנסה לעיר. כיון שכך, מדוע אנחנו צריכים אותם? למה הם דומים? אם לא לארבה כי אם לעגורים באגמון החולה.
יתכן שעכשיו ישתנו פני הדברים. הנהגים החוצפניים של האוטובוסים ישבו להם משועממים, ואולי יתחילו להתייחס למקומיים. החברות תזעקנה לעזרה, שכן הן תצטרכנה להתמודד עם שוק שאינו רותח כבעבר. ומישהו, כמובן שמישהו, צריך להיות אחראי עבורן ולשלם להן.
פעם זה לא היה כך. היינו אחראים לגורלנו. אם התרחש משהו לא צפוי, אפילו קטסטרופלי, היינו צריכים להתמודד בכוחות עצמנו. גם אם התפללנו שיבוא מי לעזרנו, איש לא בא ואיש לא נענה לתחינותנו ובקשותנו. מה שעשינו, הוא מה שהיה. לפעמים היה צריך להדק את החגורה, פעמים היה צריך למכור אותה, שכן לא הייתה ברירה. היו זמנים טובים יותר וקשים ביותר, ובין לבין אנחנו ממשיכים לנוע קדימה. היום, נראה, העולם חוגג בין "טוב" לבין "עוד יותר טוב", ואוי למי שיפסיק את החגיגה, עוד תפרוצנה כאן מהומות אלימות ביותר וביזה לאור יום. היום דורשים, מנקודת מבט של "מגיע לי" ו"העולם סובב סביבי ונמצא כאן בכדי לרצות אותי".
משום מה התאור מזכיר לי את מדינת ישראל בעשוריה הראשונים. אך לא כך הוא המצב. מזה ארבעה עשורים, הכל טוב. הפכנו למעצמת על. אנחנו דואגים בעיקר לעצמנו. צריך להיות לנו טוב. וכשקורה משהו - מישהו ישלם, מישהו יעזור, מישהו יציל את המצב ויחזירו לקדמותו.
בא לו וירוס הקורונה, כה קטן שאפילו המסכות לא עוצרות אותו, והפך את הקערה על פיה ושינה סדרי עולם.
