יש הרבה פירושים מדוע ערי הפיתוח תומכות בעוצמה כזאת בממשלה. הפרשנים, רובם מאזור המרכז, מוצאים סיבות מסיבות שונות לכך. אחת מהן לא שמעתי: תסמונת האישה המוכה.
בעבר הרחוק, כאשר הייתי כתב עתי"ם בבית המשפט, סיקרתי פסק דין של שופטת, שדנה בעל מכה לשנתיים מאסר. אנחנו, העיתונאים, נכנסנו ללשכתה של השופטת, שאותה הכרנו היטב מפעולתה בפרקליטות, ושאלנו: זה לא עונש קל מדי?
השיבה השופטת תוך כדי שיחה: "לאן אתם חושבים הוא יחזור אחרי הכלא? - אל ביתו, אל אשתו". והשופטת הזכירה מקרים רבים, שבהם אישה מוכה כלל אינה פונה למשטרה. ואם פנתה - מבקשת לבטל את התלונה. ואם הוגש כתב אישום, מעידה האישה למען בעלה...
מסקנה: יש תסמונת נשים מוכות. למרות שהבעל מתעלל בהן, הן מגינות עליו. האם כך נוהגים גם נפגעי המדיניות הממשלתית?
הומור בשלט רחוב
גם בתל אביב יש שלטי חנויות יפים. בעברית. שלטים, שלבעליהם יש חוש הומור. כך מצאתי ברחוב אבן גבירול 104 את השלט "שף בלול" על חנות של עופות ושניצלים. השם מצא חן בעיני.
לידה, באותו בניין, מצאתי גם את "בגדדי" (סביח/פלאפל"), את "הטוניסאי של רמלה", "הטורקיה" ועוד. הייתה שם גם חנות המתהדרת בשם of Cake Peace.
לדעתי, ההתנגדות לעברית אינה השכלה. זאת בורות. בעלי החנות הזו אינם היחידים. אין בכך פלא - יש לנו גם שרת תרבות שלא קוראת ספר.
עשיר ועני
חותני המנוח, אריה נחמני ז"ל, אמר לי פעם: אם יש לך גרוש אתה עשיר. אם חסר לך גרוש אתה עני. זו לא חוכמה בגרוש.
