הייתה בשעתו חלוקה חכמה בעולם. הוגי הדעות בררו 'מה,' הניחו משנתם לפני הרבים, חלקו זה על זה, הציעו תבונות, ניסחו יעדים ומטרות, ונמצאו בעצם משוחחים עם המונים שיחה בה המריצו אותם לומר 'מה' הם רוצים, למה הם שואפים, לאן הם מבקשים להכריע ברוב ובמיעוט ולאן הולכת החברה בה הם שותפים. הפוליטיקאים התרכזו בשאלה מי. מי האיש שילך לנו כדי להשיג את המטרות שיצאו מסדנת ההוגים, מי ייטול על עצמו את האחריות לביצוע המטלות בהן תלויות המטרות, מי יכול יותר, מי אמין יותר, מי יציב יותר.
לא היה בה בחלוקה הזאת הבטחה כי ההוגים הגו לברכה והפוליטיקאים הוציאו מן הכוח אל הפועל את משנת החכמים באמונה או בכישרון. אבל כל המתבונן בדברי ימי הקדמה של האדם עומד על חזות זאת. הרעיונות שעיצבו את גורל החברה האנושית קדמו לפרנסי הציבור שהוליכו אל המחוזות שאותרו על-ידי ההוגים. לטוב, וגם לאסונה של האנושות - לרע. לברכה, ולאסוננו - גם לקללה. הדמוקרטיה לא נולדה על ברכי ראשי עם שכיהנו בה. האידאה הדמוקרטית התגבשה בסדנות הרוח. הפשיזם לא בא לעולם בהשראה של המצביאים שהוליכו אותה לכיבושים דרמטיים. הוגי דעות המציאו אותה, והטעימו בה את לבם אנשי המעשה שהפכו אותה לכוח שלטוני. הגיהינום נולד בחדרי הנזירים. הקדמה בתחתית ההר, בבל אלוני גנות השיח, במדע.
חלוקה זאת שוב איננה החיזיון המצוי בעידן הזה שלנו. בדמוקרטיות שלנו אין יותר מי ששואל 'מה'. המנהיגים של היום באים אל העם ואומרים לו לא 'מה אתם רוצים' אלא 'מי אתם רוצים'. ב'מי' טמון ה'מה'. 'מי' איננו מייצג שום משנה. הוא המשנה עצמה. הציבור ההולך לקלפי הולך עדיין תחת דגלים מהויים של תפיסות עולם, שיירים של השקפות חברתיות מדיניות, לאומיות, אבל למעשה הוא מתכנס סביב לשאלה של 'מי'. כשבאים אליו ומאיצים בו לומר בשווקים 'את מי אתם רוצים', אומרים לו מיניה וביה, באורח בלתי נמנע 'במי ראוי להם לא לרצות'.
הפולמוס הרעיוני הקלוש הוא עלה תאנה זעיר שאיננו יכול לכסות על ביזת שמו הטוב של היריב שאי-אפשר להניח לו להיות ה'מי' שהציבור ראוי לו לרצות בו. להוגי הדעות לא נשאר אלא לסכם אחרי התגרנות המכוערת של "מי כן ו'מי' לא, מה עושה 'מי' אחד לרצוי ומה דוחה בו, אבל גם הוגי הדעות אינם עוסקים עוד בבחינת ה'מה', כי לא היה 'על מה', וכל שהם יכולים לומר הוא, והציבור שומע, כי הדמוקרטיה שלו היא בדרך לחורבן, והציבור לא יאמין להם, לא להוגי הדעות ולא לנביאם, כי כוהני המה מדברים בלשון אנכרוניסטית, שאין לה שומעים, או אם שומעים - אין לה מבינים, ואפילו המילה "תהום" לא מובנת אלא כנרדפת לנבואת שקר. לא הולכים לשום מקום, לכן גם לא לתהום.
ברוני המפלגות, בצמתים הגלובליים אחוזים תבהלה כשמועמדי הרוצים באמון הציבור מתייצבים לפניו ושואלים אותו 'מה אתם רוצים'. הם רואים חזות קשה בעצם האפשרות שפוליטיקאי שרוצה להיבחר על דרך, על משנה סדורה, על רעיונות חברתיים או מדיניים כאלה או אחרים, לא מבין כי הוא חי בעידן ה'מי' ולא ה'מה', ובבחירות, אם ייבחר כמועמד המפלגה יביס אותו הפוליטיקאי שמציע את עצמו את אישיותו את חזותו, את הביוגרפיה שלו, אפילו את מה שהיה אומר בתא הווידוי אילו היה מתוודה, והמפלגה תרד לטמיון. הברונים האלה הולכים אל שוק הרעיונות והופכים אות הדוכנים. הם מחפשים איזה 'מי' שיעמוד ממול המי שמנגד. אין 'מי 'כזה שיכולים לאתר אותו, כי בעידן של ה'מי' הוא כבר הושמד או הושמץ - היינו הך - על-ידי ה'מי' האלפא השולט.
ואף על-פי כן, אין ברירה. האזרח ההולך לבחור מצויד בסקרים שמדדו את גובה ההתמכרות למי ראוי לו לומר לעצמו כי בעצם אין שום סקר שמדד את 'מה' שהעם רוצה. כל הסקרים רק מדדו את 'מי' שהעם רוצה. לכן, אם אותו אזרח, עדיין מאמין כי יש ערך לשאלה של 'מה אני רוצה', ילך באמונתו. סקרים לא יענו לו. הם לא שאלו מה בכלל. זה לא חשוב עוד בעיניהם. הם סוקרים את מה שקורה לעולם ששוב אין לו עניין כלל בגורלו.
