החברה הפטריאכלית שלתוכה נולדנו ושעיצבה את דרך חשיבתנו והתנהגותנו קיימת זה אלפי שנים. בכל התרבויות, הדתות והממסדים החברתיים הוכר הגבר כראש משפחה ואשתו וילדיו כפופים לו. חברות קדומות, מטריארכליות, לא השאירו חומר רב שממנו ניתן ללמוד על תרבויות קודמות. וכך, במשך הדורות הוטמע הערך של המשפחה הפטריאכלית כערך היחידי להקמת המשפחה. מבנה המשפחה הפטריאכלית העניק עוצמה רבה לראש המשפחה, הגבר, ראש השבט או החמולה. הוא היה הפוסק, הקובע והמחליט על גורל האישה והילדים.
בספרטה ביוון, האב היה לוקח את הרך היילוד ומניחו על גג הבית. אם נשאר בחיים למחרת, היה הילד כשיר להשתייך לעם הספרטני. במאמרו הגדול של הפמיניסט ג'ון סטיוארט מיל, בדבר שיעבוד הנשים, נכתב בשלהי המאה השמונה-עשרה: "[...] מעמדה של אישה נשואה גרוע מזה של שפחה, מאחר ששפחה מקבלת שכר בתמורה לעבדותה ורשאית לסרב להצעות המיניות מהאדונים שלה, אך לא כך הוא מעמדה של אשת איש".
בסוף המאה התשע-עשרה חוקק בבריטניה חוק הידוע כ"חוק האגודל". חוק זה קובע, ב"נדיבות" מסוימת, כי לגבר אסור להכות את אשתו במקל שעוביו יותר מעובי אגודלו... באותה העת היה מותר עדיין לגבר נשוי למכור את אשתו לצמיתות בשוק הבהמות. נוהג זה אומנם לא היה נפוץ אולם היה חוקי לחלוטין. נשים היו משוללות זכות בחירה בעולם המערבי עד לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובמדינות מסוימות כגון שווייץ זכות הבחירה לנשים ניתנה רק בסוף שנות השבעים של המאה העשרים.
פתגמים רבים מראים מהו היחס לנשים ומהו מעמדן בחברה. הדרך המובהקת להשתלט היא לכפות את רצונך על האחר באמצעות חקיקה הקובעת מעמד (מעמד העבד, מעמד הזר, מעמד האריס, מעמד האצולה השלטת וכו'). באמצעות חקיקה ונורמות חברתיות נקבע מעמדו של הזכר כראש השבט, המשפחה, המיישם את החוקים שנקבעו בידי גברים אחרים הקובעים את הנורמות החברתיות והשיוך המעמדי בין המינים.
על-מנת לקבוע את "עליונות" הגבר, נושלה האישה מיכולת הירושה, מהחלטות לגבי גופה, פריונה, מעמדה הכלכלי ובחברות מסוימות אף הזכות להישאר עם ילדיה בעת פירוק מערכת הנישואים. כל התופעות הללו קיבלו לגיטימציה וגושפנקה חוקית ואצטלה דתית. נוח מאוד היה לכל הממסדים לאפשר לגבר פורקן לתסכולים כלפי בני המשפחה ולא להוציא את הזעם שהוא חש כלפי הממסד החיצוני (הפתגם האנגלי קובע כי ביתו של האדם הוא מבצרו).
התמודדות עם אלימות נגד נשים בישראל
בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים החלו לקום מקלטים לנשים מוכות ולילדיהן באנגליה. לאחר מכן הוקמו מקלטים דומים בארה"ב ובאירופה. בדוח הוועדה למעמד האישה שהוגש על-ידי חברת הכנסה דאז אורה נמיר, היו כבר המלצות בדבר הצורך בהקמת מקלטים לנשים מוכות וטיפול בקורבנות נשים נאנסות. בשנת 1977 הוקמה
מפלגת נשים שהתמודדה בבחירות לכנסת, ובמצעה דובר לראשונה על הצורך בהקמת מקלטים לנשים מוכות ולילדיהן.
הייתה זו הפעם הראשונה בישראל שהנושא הועלה כנושא פוליטי במצע הבחירות. מפלגת הנשים לא נכנסה לכנסת, אולם ביולי 1977 פניתי לחברותיי מהתנועה הפמיניסטית וממפלגת הנשים במטרה להקים עמותה שתתמודד עם תופעת האלימות נגד נשים. עמותת ל.א. - לחימה באלימות נגד נשים - הוקמה תוך חודשיים. בנובמבר 1977, קבוצה נוספת מיוצאות מפלגת הנשים בחיפה בראשותה של מרשה פרידמן הקימה את מקלט הנשים הראשון בישראל, בחיפה.
בתחילת 1978 הוקם מקלט לנשים בהרצליה. ב-18.7.1979 נרצחה כרמלה אשכנזי נקש בידי בעלה בחצר המקלט בהרצליה. רצח זה זעזע את מדינת ישראל והמחיש את הסכנה הנוראה האורבת לנשים קורבנות הטרור מבית. דבר זה דרבן את משרד העבודה והרווחה להגביר את המעורבות בנושא ותוך פרק זמן לא רב הוקמו שני מקלטים נוספים, בירושלים ובאשדוד. במקביל, עמותת ל.א. פנתה לארגוני הנשים הגדולים נעמ"ת וויצ"ו כדי לשכנעם לעסוק בתחום זה הנוגע לציבור גדול מאוד של נשים בחברתנו.
מקלט אשדוד הוקם בידי ויצ"ו ואילו נעמ"ת הקימה יחידה לטיפול באלימות במשפחה בראשותה של רונית לב ארי. ארגוני ל.א., נעמ"ת וויצ"ו פעלו רבות לשינוי העמדות החברתיות באמצעות הסברה למשטרה, לעובדים הסוציאליים, למערכת השיפוטית, למערכת הבריאות, לחברי כנסת ולשרים. בתקופת כהונתה של אורה נמיר, שרת העבודה והרווחה, הוחלט על הגדלת מספר המקלטים ולראשונה הוקם מקלט מיוחד לנשים ערביות ביישוב ערבי המופעל בידי עמותה וצוות ממגזר זה. הוקם מקלט לנשים חרדיות ויש תוכניות להקמת מספר מקלטים ייחודיים נוספים.
כיום קיימים בארץ 13 מקלטים לנשים ולילדיהן. מקלטים אלו קולטים נשים מכל המגזרים, עולות חדשות וותיקות החיות יחד עם ילדיהן בחברה אמפתית ותומכת. במקלטים ניתן טיפול פרטני וקבוצתי לנשים ולילדים, סעד משפטי, עזרה בשכר דירה לנשים הנפרדות מבני זוגן, הסדרים עם הביטוח הלאומי ועוד.
במשרד העבודה והרווחה הוקמה מערכת נוספת של כ-110 מרכזים אזוריים למניעת אלימות במשפחה, שבהם מטפלים בנשים, בגברים ובילדים, בעבודה פרטנית וקבוצתית ובמסגרת חינוך הקהילה. בכנסת הוקמה ועדה למעמד האישה הפעילה לשינוי החקיקה בנושאי נשים ובמיוחד בכל הקשור לאלימות נגד נשים. עובדים סוציאליים רבים מקבלים הכשרה מיוחדת לטיפול באלימות במשפחה, ובמסגרת לימודי נשים, הקיימים כיום במספר אוניברסיטאות, מושם דגש רב על נושא זה.
תופעת האלימות והשלכותיה אלימות בתוך המשפחה וכלפי נשים מתבטאת באלימות נפשית, באיומים, בדיכוי כלכלי, באלימות מינית, באלימות פיזית - מהרמת יד, אגרוף, בעיטות, הטחת הראש ברצפה ובקירות, השלכת חפצים ופגיעה בכלים חדים, בנשק ובחניקה, אלימות שמסתיימת לעתים ברצח. במהלך השנים 2000-1992 נרצחו בישראל 169 נשים בידי בני זוג ובני משפחה. נרצחו גם קרובי משפחה שהגנו עליהן ובהם מספר רב של ילדים.
הנזק הנורא הנגרם לילדים ולמשפחה המורחבת הנו בלתי הפיך. בעת המשבר האיום המשפחה בדרך-כלל מתפרקת והילדים נשלחים למקומות שונים. חלק מהרוצחים התאבדו וכך נותרו הילדים באותן משפחות יתומים משני ההורים. אלימות כלפי נשים מתבטאת גם בעת הריונן של נשים והנתונים על הכאת נשים בהריון הם רבים. כתוצאה מאלימות בעת ההריון חלק מהנשים מפילות את העוברים וחלק אחר נותר עם ילדים בעלי פגמים מולדים. מעבר לסבל הקשה לאם, ליילוד ולמשפחה אנו כחברה נושאים בעול הכלכלי הכבד של טיפול בילדים אומללים שנפגעו כבר ברחם אמם.
חלק מהנשים החיות בצל האלימות נזקקות לטיפול נפשי/תרופתי על-מנת לשרוד ולהמשיך לתפקד ביום-יום. נשים רבות המגיעות למקלטים מדווחות על ניסיונות התאבדות (הדבר מעורר תהיות לגבי אותן נשים המצליחות להתאבד) וקיימת מידה רבה של אלימות מינית במשפחות הללו. ילדים החיים במשפחה אלימה חשופים לאלימות פיזית, מינית ונפשית. אין גם ספק כי מרבית מקרי גילוי העריות מתקיימים במשפחות שבהן מושלטים טרור ופחד.
אולם כאן המקום להדגיש כי גם ילדים שאינם קורבנות לאלימות ישירה, הם קורבנות לאלימות מבית. בשנים האחרונות הוטבע המונח: ילדים עדים לאלימות. כל הילדים החיים בבית אלים הופכים לקורבנות משניים למתרחש בבית ומושפעים ביותר מחשיפה זו. מחקרים שונים שנערכו בארה"ב הצביעו על כך כי ילדים העדים לאלימות הופכים לגברים אלימים בעתיד. ילדים החשופים לאלימות הם גם חלק ניכר מהילדים האלימים בבית-הספר והם נוטים גם להתמכרויות שונות.
תפקיד הממסד החינוכי
אין ספק כי תהליך החיברות הבסיסי של ילדים מתחיל בבית ההורים. אולם המקום שבו ניתן לשנות את הערכים השליליים הנרכשים בבית היא מערכת החינוך וזאת החל בגיל הרך. מערכת זו חייבת להציב לעצמה את האתגר של הכשרת אדם לחברה דמוקרטית שבה אנו חיים: חברה שוויונית, הורות שוויונית, משפחה ללא אלימות. זאת באמצעות חשיפת עובדי המערכת ובעיקר מנהלים/ות, יועצים/ות, מורות/ים לתופעה של אלימות נגד נשים וילדים, הפנמת הנושא, יצירת מודעות וכלים שיעזרו להקטין את הנגע ולעקרו מחברתנו.
יש לפעול נגד הקרנת סרטים ותוכניות אלימות, משחקי מחשב אלימים - תוך הפעלת ועדי ההורים. ילדים אינם נולדים אלימים. הם הופכים לכאלה עקב נסיבות חייהם. לכן עלינו, המבוגרים, להציב את האופציות החלופיות ולתת להם מודל חיקוי חיובי.
