לבד. מול הקלפי. רגע של אמת. הקול עומד להישמע בתיבת ההדהוד של רצון העם. אין לו לאדם במדינה דמוקרטית רכוש יקר יותר מקולו. הוא משמיע אותו בפתק שהוא משלשל לתיבה. הוא יכול להגיע עד לקלפי עם נטיות לב שונות, לעיתים סותרות, עם הודאה בעובדה שהוא פוסח על כמה סעיפים, עם נכונות לוותר על ה'מה' מפני קסמו של ה'מי', עם הרצון הטבעי להימנות על מחנה, עם מקהלה, להיסחף עם מה שקרוי היום ה"מומנטום".
אבל מאחורי הפרגוד, כל זה עוצר, ובהרף העין בו אדם ניצב לפני התיבה השופטת, הוא שב אל עצמו, אל הנאמנות לקולו, ומפני שהוא אינו יכול לשאת את המחשבה שהוא מזייף, או שהוא סוחר בקולו, והוא נוטל מערמת פתקאות האותיות הפרוסה לפניו את האות שלו, את האות שמולה הוא נותן דין וחשבון לפני מי שמצפה ממנו להיות דובר אמת בלבבו.
באותו הרף עין, הוא מתנקה מן האבק בו כיסו אותו תועמלני הקולות שלא השגיחו מעולם בו אלא במי ששכרו אותם, מן הבוץ שהשליכו מועמדים אלה על אלה והוא ניתז על הבוחרים כולם, בלי הבדל דת ומין ואמונות ישרות או טפלות, והוא עומד לפני הקלפי נקי מגינויים ונקי מחרוזי חנופה, משוחרר, בן-חורין, ומשמיע קולו לפני אלוהים ואדם על-פי הגיון לבו, ועם צאתו מתא הבוחר הוא חש בעצמו כי בהצנע לכת הוא ניצול ממערבולות הכזב. באמת.
