יסודו של הסבב האחרון בעזה התחיל עם איסמאעיל הנייה, אשר נסע להלוויתו של קאסם סולימאני בטהרן, ובכך הפר את הבטחתו למצרים כי כף רגלו לא תדרוך באירן. מצרים, מצידה, הגיבה בשורת צעדים אשר התבטאו בסנקציות כלכליות על הרצועה והנחיתה על החמאס מכה אחת אפיים. בצר לו, החמאס ביקש ללחוץ על מצרים דרך ישראל, על-ידי הפרחת בלוני הנפץ ואי אכיפה מצדם כלפי משגרי הרקטות. האסטרטגיה הזאת הצליחה ושתי המדינות פעלו במטרה להחזיר את הסדר הכלכלי לרצועה. ישראל, אשר יצאה מגדרה לעזרת החמאס ואישרה הקלות מפליגות לרצועה, פעלה בנוסף באופן צבאי. היא אומנם שיחקה מעט לסירוגין בין נתינת הקלות והטלת סנקציות על-מנת שהחמאס יורה לאנשיו להפסיק את הפרחת בלוני הנפץ, אך הכף נטתה בעיקר להקלות דרמטיות וחסרות תקדים.
ההקלות הכלכליות על הרצועה שנתנה ישראל היו אמורות לכאורה לבנות אמון, וההיגיון אומר שכך היה צריך לנהוג גם הצד השני. החמאס אכן הפסיק את הפרחת בלוני הנפץ, אך מה שקרה אחר כך היווה את הגורם המרכזי לסבב הלחימה, וזה קרה גם באשמת ישראל בצורה חלקית: ביזוי גופת מחבל הג'יהאד האיסלאמי על-ידי דחפור של צה"ל הייתה מזעזעת ומחייבת תגובה. גם החמאס, גם הג'יהאד וגם ישראל ידעו את זה. אם הג'יהאד היה מפליג על אירוע שכזה, היה נתפס כנרפה וכגוף אשר לא אכפת לו מאנשיו וכנראה היה מאבד מהלגיטימציה שלו כתנועת התנגדות; אם החמאס היה אוכף את מרותו על הג'יהאד ומסכל פעולות תגמול שלו כנגד ישראל, היה נתפס כמפקיר את דם אחיו וכמשתף פעולה עם האויב והיה יכול לשלם על כך מחיר כבד ברחוב הפלשתיני. ישראל, מן הסתם, הייתה ערה לכך וידעה להתארגן בהתאם. אך היה פקטור אחר שצריך להתחשב בו: החמאס הבחין באותו מחבל אשר גופתו הושחתה, עוד כשהיה בחיים, בזמן שהוא ומחבל נוסף התקדמו לעבר גדר המערכת בכדי להניח את מטען החבלה, ולמעשה איפשר להם לעשות את אשר רצו.
צה"ל הרג את אחד המחבלים ולא נתן לפלשתינים לקחת את גופתו ובעזרת דחפור ניסה לקחת אותה בעצמו, במסגרת מדיניותו של שר הביטחון, לפיו ישראל, במטרה לשחרר שבויים וחללים, מחזיקה במחבלים ובגופותיהם. רק שהדחפור לא הצליח בתחילה להרים את הגופה, ואח"כ השחית וביזה אותה.
הג'יהאד הגיב בעוצמה באמצעות ירי מסיבי של רקטות לעבר ישראל, וצה"ל גבה ממנו מחיר; החמאס הפסיק את הפרחת בלוני הנפץ ונתן לג'יהאד לעשות בשבילו את העבודה הקשה ולשלם על כך. יחיא סינוואר יכל לרשום לעצמו ניצחון: ישראל המשיכה את מדיניותה ממבצע חגורה שחורה - הימנעות מפגיעה בחמאס בתקווה שלא יצטרף לג'יהאד האיסלאמי בירי הרקטות לעבר ישראל ואולי אף יאכוף עליו שקט, וקיוותה לחזור לשגרה ולהמשיך לחזר אחרי ארגון הטרור במטרה להגיע להסדרה ארוכת טווח עימו.
חופש פעולה
החמאס נהנה באופן משולש: ישראל נלחמה בג'יהאד אך לא בו, הפלג הקיצוני התעמר בציונים, והרצועה המשיכה לקבל את ההקלות, לפחות עד אשר אלו פסקו והתחלפו בסנקציות כתגובה על ירי הרקטות, אשר גם הם הוסרו כאשר הגיעה הרגיעה. נראה כי החמאס פיצח פה משהו: הוא הפנה את האש כלפי ישראל בעקבות הסנקציות המצריות ובשל כך גרם לביטולן, וצפה איך מדינת האויב שלו חסה עליו ונלחמת באויביו מבית.
שני הסבבים האחרונים היו בסימן הג'יהאד האיסלאמי, והוא מבסס את כוחו ככוח ההתנגדות היעיל ביותר כנגד ישראל. החמאס, מצידו, אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה - הוא מעלים עין ונותן לג'יהאד חופש פעולה להילחם באויבתם המשותפת ולהיפגע ממנה במקומו, בזמן שהוא עצמו אינו משתתף בלחימה.
וכאן ישראל צריכה לדאוג: הוצאת החמאס מסבבי הלחימה כמובן מבורכת, גם אם הוא לא מונע מהג'יהאד לפגוע בישראל, אך אותו ג'יהאד הופך לכוח הדומיננטי בכל הקשור ללחימה במדינה הציונית והעזתים רואים זאת. הם גם רואים את ההימנעות של החמאס; יש מחיר לישיבה על הגדר, והארגון השולט ברצועה צריך להבין זאת. זהו אינטרס מהמעלה הראשונה של ישראל שהחמאס יאכוף את מרותו על הג'יהאד, לא רק מהסיבה הפשוטה של השגת רגיעה ארוכת טווח ושקט לדרום, אלא גם מהסיבה שנוצר מצב בו מתקיימת עלייה של כוחות קיצונים והתחזקותם בתודעה של העזתים. אחרי הכל, הג'יהאד הוא הארגון השני בגודלו בעזה וכוחו הצבאי אומנם לא משתווה לזה של החמאס, אך הוא גדול ועוצמתי. מישהו צריך לאותת על כך לחמאס. ישראל צריכה לעשות כל שביכולתה בכדי שזה יקרה.
על ישראל נכפה לנהל מדיניות מקלות וגזרים אשר לא מתקבלת על הדעת - מצד אחד עליה לדאוג לביטחונה, אך מצד שני הנחתה של מכה כואבת מידי על החמאס והג'יהאד עלולה לחזור אליה כמו בומרנג מכיוון שהדבר יכול לגרום להסלמה אשר העורף ישלם עליה את המחיר. אם ישראל לא תגיב בעוצמה, הג'יהאד ירגיש כי הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו והחמאס ישמח על כך, ימשיך לטמון ראשו בחול וייתן לצדדים להילחם האחד עם השני; ואם תגובתה של ישראל לא תהיה מדודה, הג'יהאד, בכדי לא להיראות חלש, יגביר את ירי הרקטות. תגובתה של ישראל צריכה להיות עוצמתית עד כדי שהחמאס ירצה לאכוף מרותו על הג'יהאד ולנהל מגעים להפסקת אש, אך לא חזקה מדי על-מנת שהג'יהאד לא יושפל, ולמעשה יוכל להציג לאזרחים העזתים את הסבב כניצחון - תירוץ מושלם מצידו להפסקת אש.
בנוסף, ברז ההקלות והסנקציות על רצועה צריך להיות בתנועה מתמדת - עונשים כלכליים במטרה לסגור על החמאס, והטבות כתמריץ לשקט. הברז אינו חייב להיות סגור בזמן התקפה צה"לית ואינו חייב להיות פתוח עד הסוף בזמן רגיעה; ניתן בנוסף גם לסובב אותו רק חלקית - התמרון רחב ומצריך מחשבה רבה והחלטות מהירות. בסופו של דבר, גם הפעולות הצבאיות וגם אלו הכלכליות נועדו לשרת את המדינאים; שקט ניתן להשיג רק באופן דיפלומטי, ורק במשא-ומתן ניתן לסיים את הסכסוך. עד אז, תמיד יהיו כוחות אשר ירצו לפעול בכוח הזרוע במטרה לקבל את מבוקשם; כמובן שהדרישה לקבל מדינה זו דרישה לגיטימית, אך לא לגיטימי לפעול באמצעות אלימות למען מטרה זו. ונכון שהחמאס הוא ארגון טרור, אך ישראל צריכה להיות חכמה ולא רק צודקת. בחוכמתה היא רוצה הסדרה ארוכת טווח עם החמאס. היא צריכה גם לחתור להסדרה תמידית עם כל הפלשתינים.
