שרל מוריס טליראן, הדיפלומט הצרפתי, שר החוץ של נפוליאון, מצוטט כמי שאמר "זה גרוע מפשע, זה משגה". היחס אל נבחרי הציבור הערבי הוא משגה טרגי. באקלים הלוהט של בחירות אומרים יותר מדי דברים שנחשבים כמועילים לשעה ומתבררים כמזיקים ובלתי אחראים לטווח ארוך. מותר לכל סיעה פרלמנטרית להחליט עם איזו סיעה היא יושבת ועם איזה לא. זה לגיטימי. כל הסיעות נבחרו כחוק, אושרו על-ידי ועדת הבחירות של הפרלמנט הישראלי הדמוקרטי, במקרה של ערעור אושרו על-ידי בית המשפט העליון, אין אף לא סיעה שאינה לגיטימית. ללכת לבוחר בשם הרוב היהודי או הרוב הציוני, זה מעשה של דה-לגיטימציה לא רק של הסיעה הנבחרת אלא בראש ובראשונה של הבוחרים שבחרו בה כחוק. למחוק אותה מלוח התוצאות כי אינה נחשבת במאזן הרוב או המיעוט של הבוחר הישראלי, זה למחוק 20% מאזרחי המדינה. זה לא חטא, כי לא מחקו אלא חמישה עשר נבחרים ולא כמעט שני מיליון אזרחים, אבל זאת שגאה טרגית, בעיקר אחרי שהיא באה בעקבות הצהרת פיוס, והצהרת ממשלה של כל אזרחי ישראל.
באווירה של 'רק ביבי' מזה ו'רק לא ביבי' מזה, אומרים דברים שהם לא רק מופרכים, חוץ מציאותיים, הזויים, אלא גם פוגעים לא רק ברוח הדמוקרטית אלא באנשים בשר ודם. עולבים בהם. פורמים מציאות מתהווה לברכה של שופות חיים בין יהודים לבין ערבים הבאה לכלל ביטוי בחיים עצמם, בצוותי הרפואה, בתחבורה, בסחר, בשירותי הציבור בכלל כולל שירות המדינה, כבר גם באקדמיה, באמנות, בתקשורת, חרף המתחים הקשים בנושאי לאום שצריכים לבוא אל פתרונם השפוי והבלתי נמנע ועם שהדרך עוד רחוקה, היא מצטמצמת והולכת.
ימי המנדט חלפו. אין כאן שליט זר שיש לו חשבונות משלו לגבי רוב או מיעוט יהודי או ערבי בפלשתינה. נגמר. יש פה מדינה דמוקרטית אחת, יש בה שמאל ויש בה ימין, ויש בה דתיים ויש בה חילונים, ויש בה יהודים ויש בה ערבים, ויש בה פרלמנט של מאה ועשרים נציגים של כל הקלידוסקופ ובפרלמנט הכל לוחמים על מה שחשוב למי ששיגר אותם לייצגם. בפרלמנט יש רוב ויש מיעוט מתוך מאה ועשרים. לא משום מספר אחר. יש בו ועדות וכל סיעה שולחת נציגים על-פי כוחה. יש בה ועדת כספים ומתוך מאה ועשרים חברי כנסת נבחרים אנשים או נשים לכהן בוועדה כדי להבטיח מחלוקה הוגנת של תקציבי קיום ותקציהו פיתוח. שם בוועדה יש רוב ויש מיעוט. לא יהודי ולא ציוני ולא שום רוב חוץ מרוב פרלמנטרי. ויש ממשלה. יש לה קווי יסוד. על-פי קווי היסוד או מצטרפים אליה או לא מצטרפים, אבל אין טאבו. בשום צורה. בשום ניסוח ישיר או עקיף. אין טבו בין הסיעות ואין טבו בין יהודים לערבים. כי אי-אפשר לקיים מגינה על טאבו. ויש פה מדינה. כמות שהיא.
אסור לסכן את הדמוקרטיה הישראלית. אבל יותר מזה אסור לסכן את הקיום. משגה טרגי הוא להניח כי הדמוקרטיה והקיום אינם שלובים, ואפשר לחטא לאחת ולקיים את השנייה. אי-אפשר.
