מגילת אסתר חובקת בחובה סיפור היסטורי של עם הנאבק על חייו, עם שבעברו התמודד עם ניסיונות מרים להכחידו מקבל ביטוי במגילת אסתר עם שלל תוספות, שיש לי איתן שיח ושיג כואב. במיוחד קשה לי להשלים עם הסיפור בסוף האגדה, המגולל את סיפור הניצחון על המן האגגי הרשע.
קשה לי לקבל את הפסוק: "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים, כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" (מגילת אסתר ח', 17). זו הפעם היחידה שמופיעה בתנ"ך המילה "מתייהדים". לצערי, המילה הנושאת את שם העם היהודי פעם יחידה בתנ"ך אינה מופיעה בהקשר של ערכים אנושיים, אלא אנו פוגשים אותה בהופעה מבהילה של פחד מהשררה. של קבלת היהדות מתוך אימה ופחד.
מגילת אסתר מספרת לנו על הצהרה המעידה על הצטרפות המונית של עמי הגויים ליהדות. אינני עם השמחים לעדות זו של המגילה.
אני לא אהיה עם הרוקעים ברגלים ומתופפים במצלתיים וברעשנים בבית הכנסת למקרא פסוק של התייהדות מתוך פחד ואימה. אינני נמנה אל העולזים בבתי הכנסת המעלים על נס יהדות שיכורת כוח ועוצמה שאליה מבקשים גויים להסתפח.
לא אהיה עם שיכורי שמחה למקרא הפסוקים המעידים על גלי גיורים המוניים. מה שהחל בעידן הפרסי על-פי עדות מגילת אסתר הפך למדיניות רשמית בתקופת החשמונאים. רק שההתייהדות נעשתה ביתר כוחנות על-ידי דמויות, שהבולט בהן בימי בית שני היה אלכסנדר ינאי. מדיניותו של אלכסנדר ינאי העלתה מהאוב את מדיניות ההתייהדות הכוחנית, שנקט בתקופת בית ראשון המלך עוזיהו.
יצור הנברא בצלם
לבי לא עם הפסוקים המעוררים זקפה לאומנית "וּשְׁאַר הַיְּהוּדִים בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶך... הָרְגוּ בְּשוֹנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף" (מגילת אסתר ט' 16). אינני מוכן להיות שותף לצעקות הגיל בבית הכנסת בעת שמחה על טבח המוני. אני מוכן להשלים עם כל ענישה של אשמים ישירים בהתאכזרות ליהודים, אבל לא בטבח המוני של 75,000 אנשים ונשים, זקנים וזקנות, ילדים וילדות. וזאת בנוסף ש"בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׁר בְּאָדָר הָרְגוּ בְּשׁוּשָן שְׁלֹש מֵאוֹת אִישׁ" (מגילת אסתר ט' 15).
אינני רוצה לחנך את ילדי, נכדי וניני ליהדות שהאידיאל שלה מעלה על נס בבית הכנסת, בית מקדש מעט של עם ישראל, את עובדת היות כל עמי העולם מעריצים את היהדות, "כִּי נָפַל פַחֲדָם שֶׁל כָּל הָעַמִֹים" (מגילת אסתר ט' 2). אינני רוצה את תאוות הנקם וההנאה ממנה, כפי שעולה מהמגילה "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אוֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאָבְדָּן, וַיַּעֲשׁוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם". (מגילת אסתר ט' 5) קשה לי לקבל את הביטוי "וַיַּעֲשׁוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם". גם האויב הוא יצור הנברא בצלם, ואין לקבל את ההיתר של פרק ט' פס' 5 במגילה. לכן במגילת אסתר שלי במקום פסוק 5 מפרק ט' אני אקרא לילדי ולנכדי משירה של המשוררת חגית גרוסמן, הכואבת את המציאות בה אנחנו סותמים "אֶת אָזְנֵינוּ מִן הָאֱנוֹשִׁיּוּת שֶׁבְּעֵינֵי הָאוֹיֵב שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת אָהוּב".
אני אמחק ממגילת אסתר שלי את פסוק
"לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אוֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׂלָלָם לָבוּז" (מגילת אסתר ח' 11). השפה העברית השגורה בפי אינה מתירה לי להעלות על דל שפתי מלים עבריות, שיש בהן התר להרוג טף ונשים ולבוז שלל. לזכותו של העם על-פי הסיפור במגילה, הם לא חטאו בחטא השלל והביזה.
כשאני מסיים לכתוב שורות אלו, פורץ ממרקע הטלוויזיה מלל שטוף זימת-שנאה חסרת מעצורים מפי מנהיג החיזבאללה. אל מול פרץ השנאה הקוטל חיי אדם אינני מוכן לאמץ תכנים מקראיים כדוגמת הביטוי: "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה... טַף וְנָשִׁים...", ובוודאי שלא להלל טבח המוני של 75,000 אנשים ונשים, זקנים וזקנות, ילדים וילדות.