בבוקר יום ב', 2.3.2020, התחלנו את סיבוב הבחירות השלישי לשנת הבחירות השוטפת. מצער, יקר ואפילו מיותר, אבל בניגוד לזעקות השבר שנשמעות מכאן ומשם, בהחלט לא קריטי. מאידך-גיסא, רבים סבורים שאם נגיע לסיבוב רביעי, תהיה זו קטסטרופה לאומית; אני כופר גם בכך. עדיף, כמובן, שבסיבוב זה תיפול הכרעה דמוקרטית ברורה שתאפשר הקמת
ממשלה יציבה. שכן בפני הממשלה הבאה יעמדו נושאים דחופים רבים, מהם בעלי חשיבות קריטית, ובראשם "תוכנית המאה" של טראמפ. בערב יום ה', 5.3.2020, התברר שלא הושגה המטרה העיקרית של הבחירות גם אחרי שלושה סיבובים.
הימין עדיין לא הבין כראוי את טיבו ומשמעותו של המאבק - זו לא השאלה "ביבי" או לא "ביבי"? זו השאלה: מדינת ישראל לאן, ומיהו שיובילנה לשם? השמאל מבין את השאלה, אך מוסיף לה את החלק האנוכי שלו - "ההישרדות הפוליטית", זו שמעניינת פחות את מרבית הציבור. רוב הציבור היהודי ויתר כבר מזמן על עיקר הרעיונות של השמאל הישן והחדש גם יחד
וממצאי הבחירות מראים שאין לו תשובה ולזו שהוא מציע אין רוב בציבור. מסתמן, אפוא, שהשמאל אולי מבין את השאלה, אבל שוגה בתשובתו המעשית למצב שבו נדרשת המדינה לטפל אחרי הבחירות. למען ההישרדות השלטונית, הוא מוכן למכור את שארית הערכים שהיו לו ואפילו לשתף פעולה עם יריבים אידאולוגיים מובהקים כליברמן ואויבים מובהקים כעודה וטיבי. מבחנו היחיד הוא שימנע מהימין את השלטון בראשות נתניהו וישמר לעצמו את מוקדי ההשפעה במערכות המשפט והתקשורת. מעשיו אלו משנים את יחסי הגומלין בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, כשהשמאל בלהיטותו לשרידות חסרת תכלית, מוכר גם כאן את עקרונותיו הציוניים והדמוקרטיים בנזיד עדשים עבש.
אין ספק שהימין עשה הפעם מאמץ גדול יותר מאשר בסיבוב הקודם לצאת לקלפי ולתמוך במנהיגו ובדרכו, אולם לא הוא ולא מנהיגו הבינו עד הסוף את קריטיות הסוגיה שעל הפרק ואת נפקנותו של השמאל, בחתירתו לשרידות בכל מחיר. הימין הבין היטב את סוגיית ההפללה של נתניהו והגיב בחריפות ובעוצמה אך באיחור נגד ניסיונות אלה. הוא לא הבין שהשמאל מוכן להתנכר ולהתמכר כמעט לכל דבר נפסד עבור זכיה בשלטון. הוא יחזור לוויתורים: על ארץ-ישראל, על מדינה יהודית, על חוק הלאום, על נידוי והרחקה ממוקדי כוח שלטוניים של כל מי שאינו מכיר במדינה יהודית ובמדינת הלאום היהודי ועוד; הכל בשם השלטון. זאת לא הבין ולכך גם לא נערך. גורמי ימין "מתונים" לצד תמימים סתם, היו אלו שהפקירו את העקרונות הקריטיים הנ"ל להשמצות השמאל ולחוגים הערבים האנטי-ציוניים, במחיר תחושה מזויפת של ניקיון-כפיים מוסרי וכבוד אישי כביכול. אלה הגורסים שהעבירות כביכול, של נתניהו חמורות מאלו של גנץ, לפיד, אשכנזי, ליברמן ואחרים במחנה האופוזיציה, אינם מבינים את העולם בו הם חיים. ניקיון כפיים בבית ניתן לערוך תמיד, ניצול חלון הזדמנות בינלאומי למימוש שעת כושר לאומית הוא לרוב הזדמנות נדירה ביותר.
בניגוד לדעות רווחות אחרות, אני סבור שהבעיה הקשה והמזיקה ביותר לתפקוד התקין של מדינת-ישראל, היא חוסר יכולת להכריע בנושאי הליבה - ביטחון, כלכלה, חברה, משטר ועיצוב אופיה הלאומי של מדינת היהודים. העדר כושר הכרעה פוליטי, מעביר את הכדור, בניגוד לאינטרס הציבורי האמיתי, למגרש המשפטי ומסרס בכך את הדמוקרטיה כשיטת הממשל בישראל. המאבק החוקתי הקיים בין הכנסת והממשלה לרשות השופטת, הוא תוצאה של שני גורמים: העדר כושר הכרעה פוליטי ורצון של מיעוט אליטיסטי בציבור היהודי לשמר בידיו, באמצעות מנגנונים משפטיים, את עיקר השליטה במדינה.
יכולתו של כל ממשל לקבל החלטות מושכלות ולהוציאן לפועל בהצלחה, היא המבחן הקריטי לזכות קיומו. המשמעות של יכולת קבלת החלטות היא משולשת:
מסגרת לגיטימית לדיון בהצעות ובחירת הראויה ביניהן, כושר אירגוני להפוך החלטה עיונית (מילולית או חוקית) לתוכנית פעולה אופרטיבית ואכיפת הביצוע. בדמוקרטיה תקינה, הכלים לביצוע מחויבויות אלה נמצאים בחלקם בידי הזרוע המחוקקת ובחלקם הגדול בידי הזרוע המבצעת. ממשל תקין הוא שילוב בין השנים כשפעולתם מכוונת מלכתחילה ע"י האקסיומה:...
על-ידי הציבור ולמען הציבור. בקונטקסט זה, ישראל נמצאת במשבר משילותי, משום ששתי הזרועות הנ"ל מנועות מלבצע תפקידיהן ע"י מערכת נורמות, אידאות שגויות ותקדימים שמקורם בעיוות הסדר הדמוקרטי. הגורם המרכזי המחולל אי-סדר זה היא הרשות השופטת במתכונתה הנוכחית, גם מבחינה מבנית וגם מבחינת תפיסת מעמדה ותפקידה במערכת הדמוקרטית כאחת מזרועות הממשל.
מציאות זו נגזרת ממחלוקת אידיאולוגית ואינטרסנטית בין שני הזרמים המרכזיים ביישוב: הזרם הליברלי - שמרני - לאומי ("הימין") לבין הזרם הסוציאליסטי - פוסט-ליברלי (פוסט-מודרני) ותת-אנרכיסטי, הרואה ביחיד את סיבת קיומה של החברה כאורגן אנושי טבעי ("השמאל"). ע"י אימוץ הזרוע המשפטית כמערכת הגנה חוקתית וכרשות העומדת בדמוקרטיה מעל לכל רשות אחרת, לרבות העם-הריבון, מבקשת לעצמה קבוצה זו עמדת כוח והשפעה שמעולם לא ניתנה לה בחוקה, בחוק או בהחלטות הפרלמנט - הנציגות הנבחרת של הריבון לביצוע רצונותיו. הצבת הרשות השופטת מעל לרשות המחוקקת,
הובילה ב-25 השנים האחרונות לעיוותים חמורים בדמוקרטיה הישראלית: ריכוזי עוצמה אדירים בפרקליטות ובבית המשפט העליון (לרבות תהליכי בחירת השופטים), עליונות הפסיקה המשפטית על חקיקת הכנסת, עיצוב מנגנוני כפייה מעוותים על רשויות השלטון האחרות ע"י תהליכים שיפוטיים פסולים ושטיפת מוח ציבורית באמצעות מנגנוני תקשורת המוחזקים בידי קבוצות אינטרסים "מסונפות".
אלו ואחרות מהוות חלק מצורותיה הקיצוניות של ה"מהפכה השיפוטית". הבחירות חייבות היו להביא למציאות דמוקרטית-פוליטית שתאפשר תיקון עיוותים אלה, לצד שחרור מוסרות הממשלה והכנסת לבצע את תפקידיהם החוקתיים. אחת הדרכים הטרומיות ליצירת השינוי החיוני, היא
השלמת חקיקת חוקי היסוד המגדירים את עליונותם על כל רשות אחרת במדינה, תוחמים את הזכויות ודרכי המינוי של כל אחת מרשויות השלטון ומכתיבים את הדרך בה ישונו בעתיד חוקי-יסוד, היה והמחוקק יראה צורך בכך.
רצוי היה לראות חוקה שמיושמת בישראל לא יאוחר משנת המאה למדינה. גיבוש רעיון חוקֵי היסוד והפעלתו הלכה למעשה במשך עשור או שנים, יספק חומר רב למחשבה לצוותים שיעסקו במקביל בגיבוש מסמך היסוד לחוקה הישראלית. המגמות הדמוגרפיות, השינויים הטכנולוגיים, החברתיים והפוליטיים מבית ומחוץ, ישפיעו ללא ספק על האופן בו תתפקד המדינה תחת אילוציהם מצד אחד והמסגרות המוכתבות ע"י החוקים מצד שני. אמנם, אין זו תורה מסיני שישראל חייבת בחוקה, אולם דומני שהאופי הקשיח-משהו של חוקה, מבטיח שחוקי יסוד המגולמים בה אכן יהוו מסד לחיים הדמוקרטיים שלנו. חוקה היא מסמך קשיח אך לא בלתי-גמיש לחלוטין. ניתן להתאימה למציאות, למשל, בשיטה דומה לזו הנהוגה בארה"ב, באמצעות "תוספות" (Amendments). החלק הדחוף במכלול מהלכים אלה, הוא
הסדרת האי-הסדר הקונספטואלי והאופרטיבי הקיים כיום; היסודות הקבועים יבואו, כאמור, בהמשך.
עדיין מוקדם לקבוע כיצד תסתיים התככנות הפוליטית שמובילים עתה מנהיגי הגושים. מה שמצער מאוד הוא שהמנצחים האמיתיים של שלושת הסיבובים האחרונים הם השוטים בשני המחנות; אלו ששמו את הטפל והאישי לפני העיקרי והלאומי; את מראית העין לפני המהות.
