הפעם האחרונה בה היה על השווקים הפיננסיים להתמודד עם פאניקה בשל קטסטרופה כלכלית הייתה ב-2008 – ואז ידעו מנהיגי העולם מה לעשות. הם הציפו את השווקים בכסף וציפו לרגיעה. הפעם הכלים שבידי המנהיגים נראים חסרי אונים מול משק עולמי שבסכנת מיתון, כותב (שבת, 14.3.20) פיטר גודמן בניו-יורק טיימס.
"במובנים רבים זה יותר גרוע מאשר 2008", אומר חתן פרס נובל לכלכלה, ג'וזף שטיגליץ. "אז הייתה תחושה שכבר היינו בסרט הזה: הפאניקה של 1907, השפל הגדול. אנחנו מכירים משברים פיננסיים. אנחנו יודעים שזה רק כסף, ושהממשלה תתערב בדרך זו אחרת ותחלץ את הבנקאים מהשגיאות שלהם". הפעם מדובר באסון טבע, והדרכים להתמודד עם הקורונה הן שיוצרות את המשבר הכלכלי.
המגיפה מתחוללת כאשר חברות נמצאות בחובות בהיקפים חסרי תקדים, מה שעלול להוביל לגל של פשיטות רגל, מה שעלול להוביל למשבר אשראי. למעשה, לבנקים המרכזיים אין מה לעשות מול המצב הזה, ואילו הממשלות איטיות בהזרמת כספים למשקים. המשקיעים חוששים גם מוואקום שלטוני, כאשר העולם מצוי בגל של לאומנות, פרוטקציוניזם והתנגדות לגלובליזציה. תחושת חוסר האונים מזינה את הפחד וגורמת למשקיעים לברוח לחופי מבטחים, מה שמחמיר את הפחד – וחוזר חלילה.
בסוף השבוע נקטו כמה מנהיגים צעדים במטרה לשנות תחושה זו.
דונלד טראמפ הכריז על מצב חרום והגיע להסכמה עם הקונגרס על חבילת סיוע. אנגלה מרקל הכריזה שממשלתה תשקיע ככל הדרוש, מבלי להתחשב בגודל החוב שהדבר ייצור. אלו הן פעולות חשובות, אומר גודמן, אבל אין בהם כדי להתמודד עם האיום הבסיסי על כלכלת העולם; וההתמודדות עם הקורונה תחריף את המשבר בטווח המיידי.
כמו ב-2008, השווקים צונחים משום שהפחדים עובדים שעות נוספות ומייצרים תרחישי אימה. אבל הפעם יש תוספות. המשקיעים מבינים, שהתגובה המסורתית – הורדת שערי הריבית – איננה אפקטיבית. שערי הריבית כבר קרובים לאפס בארה"ב ושליליים באירופה וביפן; וריבית נמוכה אינה מחזירה את הפועלים לבתי החרושת ואת הקונים לקניונים כל עוד הנגיף מהווה איום. הבנקים המרכזיים ניסו לשדר ביטחון, אך השווקים הגיבו באמירה נחרצת: העולם עולה בלהבות ולמכבי האש אזלו המים.
במשך שנים טענו כלכלנים, כי הממשלות צריכות להשתחרר מתלותן בבנקים המרכזיים ולהתכונן להזרמות כספים בשעת חירום. ממשלות בריטניה, איטליה וארה"ב אכן הודיעו על הקצבת 30 מיליארד אירו, 25 מיליארד אירו ו-8.3 מיליארד דולר – אבל זה רחוק מלהספיק. ומה שאולי הכי מדאיג, הוא התחושה לפיה קובעי המדיניות אינם מוכנים כראוי להתמודדות עם האתגר. הדברים אמורים במיוחד בדונלד טראמפ, אשר המעיט תחילה בחומרת הנגיף, ורק בימים האחרונים שינה את גישתו.
השווקים משתוקקים לראיה לכך שכוחות עוצמתיים יעמידו משאבים חסרי תקדים כדי לחלץ את המשקים. עד כה הם ראו שלמנהיגים אין המשאבים הנחוצים או שהם אינם מוכנים להשתמש בהם. אפשר להתווכח על תגובת ממשלות ארה"ב ואירופה למשבר של 2008, אך הכל מסכימים שהן עשו מאמץ אמיתי לפעול כראוי – ואילו כיום מצב הרוח שונה בתכלית.
ההנחה המקובלת היא, שהקורונה תפגע במגזרים היום-יומיים של המשק העולמי אך לא בבנקים, שאמורים להיות כיום חזקים בהרבה מאשר ב-2008. חברות תעופה, חברות ספנות וחברות נפט וגז הן הנפגעות העיקריות כעת וייתכן שיתקשו לפרוע את חובותיהן, אבל השווקים ימשיכו לתפקד, המחירים יותאמו למציאות החדשה והמצב ישתפר במחצית השנייה של השנה. דווקא משום שמדובר במשבר ביולוגי, יש מקום לאופטימיות – מסביר גודמן – משום שמגיפות נחלשות ולבסוף נעלמות, ואזי הפעילות הכלכלית חוזרת לשגרה.
עם זאת, יש הטוענים שההנחות האופטימיות הללו תלויות באמון ביציבותה של המערכת הפיננסית ובכך שהבנקים אינם משחקים במספרים כדי להיראות טוב מכפי שהם באמת. בעיה נוספת היא, שמאז 2008 לא בוצעה רפורמה של ממש בתחום דירוגי האשראי, שמילא תפקיד מרכזי ביצירתו של אותו משבר, ולכן קשה לדעת האם הנתונים אמינים. בסוף השנה שעברה עמדו החובות התאגידיים העולמיים על 13.5 טריליון דולר – כמעט כפליים מאשר ב-2008. חברות רבות נכנסו לחובות מסוכנים יותר כדי להתרחב.
בדיוק כמו ב-2008, המשקיעים מתמודדים עם משתנים שמספרם גדול ממספר העובדות. האם הנגיף ייחלש כאשר החורף יסתיים? או שמא הוא יעבור מוטציה ויהפוך למסוכן עוד יותר? אם המגיפה תימשך זמן ארוך, היא עלולה להכניס כלכלות למיתון, למוטט חברות ולהעמיד בספק את יכולתן לפרוע את חובותיהן. "לפגיעה משמעותית בחברות יש נטייה להפוך לפגיעה פיננסית משמעותית. יש בהחלט את כל הסיבות להניח שהמצב יהיה הרבה יותר גרוע", סבור שטיגליץ.
