אני התינוקת שראתה את אביה נרצח מול עיניה הקטנות, הפעורות. אני התינוקת שראשי רוצץ אלי סלע, אני האימא שקברה את בתה יום לפני חתונתה ומשמלת כלולותיה עשתה פרוכת. אני האבא שהותרתי שבעה יתומים כש'אללה אכבר' נשמע רגע לפני הנפת הגרזן על ליבי. אני הסבא שלימד אהבה ונרצח לעיני נכדיו בעת ששר בשולחן השבת. אנו ההורים הצעירים, החולמים והמגשימים, אשר יחד עם ילדינו הגדולים והקטנים נרצחנו במיטותינו ונחילי הדם היו עדות לשנאתנו. אני הילד העומד בוהה בפסטיבל השנאה, בקונצרט האיבה, במחול הכאב, עומד ותוהה הטחו עיני המנהיגים לראות, הכהו עיניהם מיגון המתים, האם זו ממשלת העם היהודי, ממשלת מדינת ישראל, ממשלת המדינה היהודית-ישראלית,
ממשלה בה לערבים וליהודים זכויות שוות, מעמד שווה? שווה שווה אך לא למי שמעודדים טרוריסטים ומשבחים אותם.
עומד ילד קטן ומביט, לא מאמין. מדינת ישראל מודיעה בצער ותדהמה על התנקשות בחיי הציונות, בחיי האומה, מדינת ישראל עומדת משתאה אל מול מי שרוממות המוסר, שדגל הטוהר, שנס מרד השחיתות בידיהם ובפועל הונו את הציבור הישראלי בשקר שאין לו רגליים אך יש לו השלכות דרמטיות.
33 ח"כי כחול לבן, רובם המוחלט אנשים איכותיים, אנשים שעזבו משרות תפקידים והצטרפו למפלגה פוליטית שחרתה על דגלה ניקיון, טוהר מידות, הצעדת מדינת ישראל קדימה. על אנשיה נמנו שלושה רמטכ"לים, אלוף, אלופה, אנשי משטרה, אנשי מוסד, עיתונאים. התמהיל הישראלי היפה, הציוני, הליברלי, יפה הבלורית, אך משהו התקלקל בדרך. החריקות צרמו, מצג השוא שהציגו היה חלק מהפיכתם לגרורת שנוא נפשם, רה"מ
בנימין נתניהו.
חמישה ראשים במפלגה אחת עם מצע שאיש כמעט לא קרא, ומי שקרא אז מה קרה? לא התייחסו אליו. 24 שעות לפני הבחירות האחרונות נשבעו בנקיטת חפץ, בשם הקדושים, בכל היקר להם שכף ידם לא תיגע אף ממרחק קורונה ברשימה המשותפת הם אף נעלבו כאילו מוציאים דיבתם רעה, מטילים ספק באהבתם את ארץ ישראל, ארץ הבכורה, וביום ראשון השבוע נפלו המחיצות, נבקע ים הקונצנזוס לשתיים, הטמא הפך לטהור, האור לחושך, האויב לאוהב, יד אחים לכם שלוחה, למי שמתנגדים למדינה יהודית, למי שבעד זכות השיבה, למי שמהללים שהידים, למי שצועדים עם עוד מיליונים לירושלים, למי שרואים באזרחיה היהודים של ישראל קולוניאליסטים, פאשיסטיים, מדכאיסטים, אפרדטהיידיסטים ועוד הרבה סטים.
והרגע הקשה בו חלק מההנהגה הערבית במדינת ישראל, הרואה בחיילי צה"ל פושעי מלחמה, קיבלו לגיטימיות, הם ברי שיח, הם כבר לא מוקצה מחמת מיאוס, הם פרטנרים ועוד רגע קט נשמע ש'עם אויבים עושים שלום' ושאר קלישאות שעלו בהרג של למעלה מאלף ישראלים חפים מפשע, 'קורבנות השלום' קראו להם.
ועתה, עומד ילד קטן, עיניו קרועות לרווחה, אוטם אוזניו משמוע את זעקות המתים והחיים, הנרצחים, הנטבחים, הנשחטים, עומד ולא מאמין, מה היה לנו, איך הקצוות היו למרכז, איך נחצה הרוביקון, והסמבטיון לא עצר. ומתים מתים, אבא ואימא, אח ואחות, נערה ונער, סבא ונכד, סבתא ותינוקת צועדים בסך, דוממים, ארץ אל תכסי דמם, זעקי ארץ אהובה וילד קטן עומד נדהם, מה היה לנו?
