שנה של בחירות משולשות, נגסה ברזרבות הדמוקרטיות של ישראל. הרגלנו עצמנו לחיות בלי פיקוח פרלמנטרי, תחת שרביטה של ממשלת מעבר אל-זמנית, דל אחד חלקי שתים עשרה תקציב נושן, של מינוי שרים על-פי צרכי הקיום של הבלוק, ולולא הקורונה היינו מוכנים נפשית ללכת למערכה רביעית, וכבר לא היינו מרגישים בכלל שלא טוב לנו עם דמוקרטיה במשבר.
אבל באה הקורונה, ותוקפת אותנו כשמערכת החיסון הדמוקרטית שלנו חלשה, פגיעה, ואינה עומדת עוד בפני הלחץ על עצם קיומה. אנחנו מוכנים להגן על החלטת הממשלה, במשאל טלפוני, בלב לילה, להכשיר אמצעי חירום בלי דיון ובלי אישור של הכנסת באחת מוועדותיה, אף על-פי שאיש מאיתנו איננו בטוח או יכול להיות בטוח שמדובר בפיקוח נפש הדוחה כל חרדה מפני פגיעה אנושה בצנעת הפרט, בחירויות האזרח. אולי כן, אולי לא. מי יודע.
בתי המשפט, בצל החלטה לסגור אותם ליום, נסגרים הלכה למעשה לתקופה שאין יודעים את גידרה, בלי שנבדקו אפשרויות בעידן הטכנולוגי והדיגיטלי בו אנו חיים בהצלחה ניכרת, ליצור פרוצדורות המאפשרו קיום דיונים ברוקח יצירתי ולא קונבנציונלי.
הרגישות למשמעות של הפגיעה בדמוקרטיה כבר הוקהתה בשנה הארוכה של ממשלת מעבר. כלי התקשורת המובילים הפכו למערכות קריזה של הוראות שעה ואינן שואלות שאלות ואינן מבקרות ואינן חוקרות אלא מודיעות ונותנות ביטוי שאי-אפשר להתעלם ממנו עוד שהרוח הדמוקרטית בעצם לא חסרה עוד.
דמוקרטיה תוססת
הלחץ על הקמת ממשלת איחוד לאומי או חירום לאומית או ממשלה מקיר אל קיר או כל כיוצא באלה, הופך להיות מעין משא-ומתן בין הציבור לבין ממשלת המעבר עצמה. הקמת הממשלה הוטלה על מי שזכה לגיבוי של רוב ממליצים, זעום, אבל רוב, אך מפלגות המוזמנות לקיים שיחות על כינון הממשלה מתנות את עצם הפגישה בוויתור על הממליצים ובקיום השיחות מול הבלוק כולו המחתים באורח א-דמוקרטי מובהק את חברין על נדר לא פרק בשום תנאי ובשום זמן את הגוש כשלמעשה מה שעומד על הפרק הוא להכניע או לא להכניע, לא לשאת ולא לתת.
הקול הוא קול של עת משבר, של עת לעשות לאיחוי קרעים, של עת פיוס, של עת חירום, של עת מלחמה באויב המשותף, הקורונה שאינה מבחינה בין מפלגות או סקטורים או אמונות או דעות, אבל בתוך כך לא שובתים לשעה ההתקפות הארסיות של אלה על אלה, הסרטונים, ההאשמות הקלוטות מאוויר של פייק וכזב, ואובדן הציבור באמון במנהיגיו עולה בגרף כל יום יותר ויותר, ובעבוד אמון בפרנסי הציבור, יורד משקלה הסגולי של הדמוקרטיה פלאים.
לא מאוחר עדיין לעצור. ראוי להזהיר את עצמנו, להזכיר לנו איך נראים משטרים לא דמוקרטיים בעולם, מה גורל אזרחיהם, מה עלול לקרות גם לנו חלילה בראותנו מה קרה בכל מקום בו הידלדלו הרזרבות הדמוקרטיות ותפחו החירויות שמשטר נטל על עצמו להשליט את רצונו לטוב ולמוטב על האזרחים הכנועים.
ישראל נהנית בצדק כמדינה וכחברה מעובדת היותה דמוקרטיה תוססת, חופשית בדעותיה ואדוקה במשמר על חירויות האזרח שבה. זה טיבה וזה חוסנה אבל אחרי שנה של משבר פוליטי שתקף את המערכת החיסונית הדמוקרטית, אסור לה לחשוף את עצמה לעוד אמצעים שעלולים לפגוע בה פגיעה אנושה. הקורונה מחייבת גיוס כוחות על לבל תכה בנו יותר משאפשר לשאת. בעמידה מושכל מולה, נוכל לה, והיא תינגף. כשתסתלק, אסור שתשאיר אחריה ישראל אחרת.
