הבה נדבר אמת זה אל זה. בלשון שיודעת להבחין בין שיח פתוח על הדאגה הקושרת אדם אל אדם לבין מילון המפריד בין עולי הימים לבין באים בימים וזורה חרדה באלה גם באלה.
המגפה היא כאן. באלף עיניים. אין להכחיש. אין בה רחם. גם אין היא יודעת חמלה ומאיימת על כל מי שנקרה על דרכה באשר הוא שם, וצריכים לדעת מה עוללה כבר ומה תוכל לעולל עוד ועוד וצריכים להיות נכונים להדוף אותה ככל שאך יכולים בטוב דעת בכניסה מרצון למצור, בגידור החיים בזהירות יתרה, בשמירה מעולה אפילו מרוח היום המצויה ואשרי המפחד.
אבל בתבונה. ברגישות. ביצירת אקלים בו הבידוד איננו גזירה של בדידות. בשמירה על קירבה הדוקה העוברת מנפש אל נפש באהבה היודעת כי ימין שאינה נוגעת איננה חלילה ימין דוחה, ושמאל מקרבת תמיד גם אם היא לא מושטת ומכסה את ליבה.
לא קל בימים האלה לא להיות נער או נערה שרוצים לרוץ והחדווה שלהם מרוסנת ואסורה, ולא קל להיות מוזהרים מחבק נכדים, מוזהרים מהוות סכנה מודרים מבא בקהל שמא יילקה או שמא ילקה.
השמירה על החיים היא מצווה הבאה בכמה וכמה שמירות, ושמירת הלשון, איננה פחותה בה משירה על עשה או על לא תעשה, כי הנפש היא השפה. ועל כן, הבה נדבר אמת זה עם זה במידה נכונה, בזהירות נבונה ובאחווה שיש בה מזור ותקווה. תמיד.
