הדמוקרטיה הישראלית לא נפחה נשמתה. היא במצור. אין מכחיש. הרזרבות שלה התדלדלו עוד לפני הקורונה. מערכת החיסון שלה שברירית מפני שהתרגלנו לצרוך כבר שנים רבותבזו אחר זו, אוויר דל קלוריות דמוקרטיות שאמרנו עליו שהוא חמצן, ואם ידענו שאינו כן אמרנו ללבנו כי 'בנסיבות', אין מנוס, צריכים להתפשר קצת לבל ישכר אותנו חמצן דמוקרטי נקי ויסכן את חיינו כמות שהם.
עכשיו במצור, אנחנו חשים פתע, כי אנו מתקשים לנשום דמוקרטיה. כל העניין הזה של אישון לילה יוצר תחושה של מחנק. אנחנו יודעים שנגיף משתולל בעולם ואינו פוסח לא על מעצמה ולא על מדינה ולא על משטרים ולא על בני האדם באשר הם בני אדם ואנחנו נכנסים למצור אבל רוצים לחיות מאחורי חומות המגן עם הדמוקרטיה, לא בלעדיה, חלילה, ואנחנו יכולים, אבל מפני שנחלשה בימי הטובה היא חלשה עוד יותר בימי הרעה, אבל היא כאן. צריך לחזק אותה . היאצריכה להתאושש בתוך החומה.
מה תועיל החומה אם בהיסוג המצור, והוא ייסוג, ניוותר צמאים לדמוקרטיה ולא נמצא להרוות בה נפשנו. היא לא מערערת את חומות המגן הדמוקרטיה. להפך. היא מחזקת אותן. היא צריכה אור יום. היא צריכה עירוי חירום כדי שתעמוד איתן על רגליה. עכשיו שהיא מועדת קצת אנחנו חשים נבגדים על שאינה יציבה דיה.
מי שמספיד אותה מחיש את כישלונה.
להפך. מי שאומר כי אנחנו פה, ואם חטאנו בזחיחות והרגלנו עצמנו להכחיש שמשהו התמעט בכוחה - צריכים אנחנו לומר עכשיו כי מפני שאנחנו פה כי היא בועטת, כי נעזורלה לבעוט, ברוחה, בחוקיה, במעמדה, בכנסת, בממשלה, בתקשורת, ברשתות, וגם בבתינו במצור, ןנרים את קרנה ונפיח בה תקווה גדולה. היא בחיינו.
