בית הכנסת הינו בית הבראה ומרגוע לנפש, לגוף, לאדם. בבית הכנסת הנפש הסוערה והשלווה נפגשת עם נושאים, מקיימת דיאלוג עם הקול הפנימי, מדברת אהבה, שנאה, אושר, כאב, כל דבר שהנפש מבקשת להביע בסמוי ובגלוי.
ביום שישי בבוקר הייתה זו תפילת שחרית אחרונה בבית הכנסת טרם שתתפצל כאמבה לתתי קבוצות ולתתי תתי קבוצות. לא עוד הכנה מקדימה לקראת עבודת ה', לא עוד שמחת המפגש, לא עוד שיח לפני קונו, לא עוד מבע ארוך אל מול הכוהנים הנושאים ידיהם, לא עוד אשכבה בקולו המרעים של הגבאי, לא עוד קוגל והרינג מבוצל באדמדמות חמוצה לרגל הולדת הבת, לא עוד סיום מסכת, לא עוד דרשות, לא עוד נשיקת אב לבנו בתום תפילת השבת, לא עוד נשים המליטות בידיהן על עיניהן מעזרת הנשים, לא עוד חדשות עדכניות בהליכה ובחזרה מבית הכנסת, לא עוד 'שמע ישראל' רוטט ואמן קורע שערי שמיים, לא עוד 'לכה דודי' על שלל זייפני המנגינה, לא עוד עצימת עיניים בקדושה, לא עוד תחנון, לא עוד בקשות מול פרוכת ארון הקודש, תחינות ומחילות. עכשיו הזמן לתפילת נעילה. נגיף הקורונה כמעט והשתלט גם על בית האל. אומנם זהו מצב זמני אך ללא ספק הוא הלבד שבתוך הלבד.
ההחלטה על סגירת בתי הכנסת, צמצום המניינים, היא נכונה ובמקומה. תאווי חיים אנו, וחי בהם לימדונו ולא שימות בהם. בית הכנסת הוא מרכז חייו ועולמו הרוחני של היהודי המאמין. בבוקר, עוד טרם בא דבר לפיו, נוטל ידיו, מתעטף בטלית, מניח תפילין, מסלול קבוע מזה אלפי שנים, ברכות השחר, תפילת שמונה עשרה, 'אשרי יושבי ביתך' ו'עלינו לשבח', מנחה, ערבית, שבת ומועד.
בית הכנסת כשמו כן הוא - בית כינוס, המקום אליו מגיעים עשירים ועניים, שמאלנים וימנים, דתיים וחילונים, חרדים ובעלי כיפות שקופות, בן עיר ובן כפר, עולל בן יומו ויליד הארץ דור תשיעי. כולם שווים בפני האל, כולם באים איש איש מסיבותיו, איש איש ואמונתו.
ביום שישי, כשהטלית עוטפת את גופי והתפילין מעטרות את ראשי וזרועי, הבטתי באותיות המרקדות בסידור ומחשבותיי נשאוני, מביט בשכני לספסל ועצב ניבט מעיניו. עולה חדש מחבר העמים,' טייס מולוטוב', כשמו של שר החוץ הרוסי, וטרן וגיבור מלחמה. כולם קוראים לו 'מולוטוב' אך שמו הוא סשה. מימיני יושב זאביק, ניצול השואה עם הקסקט הנצחי והשיניים התותבות אותן הוא שוכח מעת לעת בביתו. מאחוריי יושב אוהד, סטודנט למיקרוביולוגיה בטכניון, והחזן אלעזר, המכונה לייזר, מרעים בקולו, 'ברוך אתה ה' רופא חולים ומתיר אסורים".
בית הכנסת ננעל, מלאכי השרת ליוונו בשישי מחדר הילדים לסלון, נאנחו בשירת 'שלום עליכם', 'אשת חיל' ו'בר יוחאי'. התפללנו לראשונה, בארץ ישראל, ארץ הבחירה, ארץ חמדת אבות, איש איש בביתו, עם משפחתו, הרהוריו, מחשבותיו, תחינותיו, בקשותיו, הודאותיו. זו הייתה הפעם הראשונה בה חשתי את משק כנפי המלאכים המלטפים ברוך את גוונו כמו לוחשים, ביחד ננצח. זו הייתה הפעם הראשונה בה חשתי כי מישהו שם למעלה קשוב לפנייתי, שומע אותי ומילותיי קיבלו משמעות חדשה. תפילת נעילה.
