אחד המשפטים הפופולריים אומר שבעת מצב-חירום צריך בצעדים מיוחדים ואכן מדינת-ישראל נוקטת בצעדים מיוחדים: בהתחלה סגרו את המרחב האווירי של ישראל כדי למנוע הדבקה מאנשים החוזרים ממדינות שבהן שיעור התמותה הוא גבוה, בשלב השני דיללו את מקומות העבודה תוך הכנת המשק לשעת חירום, והשלב האחרון יהיה ככול הנראה בשבוע הבא כאשר יוטל סגר מלא על מדינת-ישראל (כפי שנעשה ברוב מדינות העולם).
בימים אלו צריך לציין לשבח את תפקודו של ראש הממשלה
בנימין נתניהו בניווט הספינה הלא-פשוטה הזו כאשר הוא נאלץ לתמרן בין עמדת משרדי האוצר והכלכלה, לבין עמדת משרד הבריאות.
עמדות המשרדים
משרד הבריאות היה רוצה שכבר השבוע יוחל סגר על מדינת-ישראל וכל אזרחיה יישבו בביתם הקט ולא יסתובבו בחוץ, ואילו משרדי האוצר והכלכלה מעוניינים שכמה שיותר מקומות עבודה יפעלו ולו במתכונת חירום.
אין ספק שצריך לאזן בין שתי העמדות השונות היות שגם מספר החולים צפוי לעלות, וגם מספר המובטלים צפוי לעלות, ולא ברורה בעניין זה עמדתו של ראש הממשלה. בשל עצם העובדה שמדובר במחלה חדשה, קשה לדעת אילו מן השיטות שמציעים המשרדים השונים הן הדרך הנכונה לטפל בבעיה ולמנוע שיעורי תמותה גבוהים כפי שיש ברוב מדינות העולם.
מה שמאחד בין המשרדים הוא ששניהם מאשימים את הציבור הישראלי שבגלל האדישות שלו הם מתקשים לתפקד.
האדישות של הציבור
היות שמדובר במחלה שלרוב לא מרגישים את התסמינים שלה, רבים מצעירי ישראלי חושבים שהם קיבלו חופש מטעם המדינה. הם לא מבינים שרוב נשאי הנגיף הם בחורים צעירים בגילאי 49-30, כפי שטוען בצדק שר הביטחון
נפתלי בנט.
גם העובדה שרוב שיעורי התמותה הם של אנשים מבוגרים בגילאי 85-70 מחזקת את ביטחונם העצמי של צעירי ישראל בטענה ש"לי זה לא יקרה". נשאלת השאלה: מה צריך לעשות בנדון?
הפתרון
לפי דעתי צריך היה להקים מערך גדול שבראשו יעמוד אדם מבחוץ ואליו יוכפפו המשרדים שמנהלים כיום את הדיונים המרתוניים כמו משרד הביטחון, משרד האוצר, משרד הבריאות, ומשרד הכלכלה.
המערך ישמע אל כל אחד מהגורמים, יגבש תוכנית פעולה והממשלה תצטרך לאשר אותה רק אחרי שהיא תדון בפרטי התוכנית. דבר זה יכול לפתור את הטענה לפיה ראש-הממשלה נתניהו מקבל החלטות לבד ולא משתף אף-אחד.
בסופו של דבר, צריך גוף שיאזן בין רצון הפוליטיקאים לעמדת הגורמים המקצועיים, היות שלצערי הרב כיום אין גוף כזה והגיע הזמן שהוא יקום בימים הקרובים.
