מגפת קורונה קוראים לזה. מצב אסטרטגי מיוחד שמשום מה, שלא כאירועים אחרים, אינו בלעדי למדינת ישראל אלא לעולם כולו. האם זה קץ העולם? או אולי סימן לצורך בשינויי גישה לאוכלוסיות השונות ורמז לצורך בהתחלת התייחסות חדשה לכולם, כאשר ב"כולם" הפעם כלולה גם אוכלוסייה ענקית שמשום מה קרויה "גיל הזהב". האמנם זהב?
אחלוק עימך, קורא נכבד באשר אתה, את חוויותיו של איש שמגיע לגבורות, מיחסה הבוטה כלפיו וכלפי שכמותו על-ידי המדינה, לה תרם את כל יכולתו ואילו היא ביחסה אליו - הרי עתידו כבר היה בעברו...
מדברים על פיצוי לשכירים, לעצמאים, לשכירים שפוטרו מעבודתם, לעצמאים שנאלצו בכורח הנסיבות לנעול את עסקיהם ולישב בביתם, מבודדים מכל וחסרי ידיעה, ולו קטנה שבקטנות, מה צופן להם עתידם. ובינתיים חשבון הבנק מציק בגרעונו ומשיכת היתר זועקת "עזבני" ואילו הם - אין הדבר ביכולתם כי גם הבטן זועקת "כמעט רעבתי".
ומה על האוכלוסייה הבוגרת מאוד, זו אוכלוסיית הקשישים המוגדרים על-ידי המדינה כבעל רמת הסיכון הגבוהה ביותר מנגיף בזוי זה? היש מי שבאמת חושב עליהם ולו הרהור זעיר? קשיש שאין לו פנסיה מכובדת כמו לחברי הקוקפיט או לחברי הממשל הבכירים, אך מושך את מחייתו מקצבת הזקנה העלובה שמעניקה לו המדינה באמצעות המוסד האכזר הקרוי ביטוח לאומי. האם אכן ביטוח לאומי? ועל הקשיש עוד להודות על שני אלפי שקלים הניתנים לו בחסד. הרי לא סתם הקשיש מתחרז עם בקשיש.
הכבוד האישי
"אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים, התאמרו לי, שותפיי למדינת היהודים? היכן המגש והיכן הכסף? יש למדינת ישראל רזרבות שקליות וגם דולריות למכביר. שאלו נא את שר האוצר וגם את נגיד בנק ישראל. האם קיומן של רזרבות אלה אינו חייב להינתן בעת קשה לאזרח ששירת כל חייו את מדינתו, שירת בצבא שנים ארוכות שלא על-מנת לקבל פרס ועכשיו הוא עומד כמו עני בפתח נעול וסגור?
הרי בקרן הרחוב הסמוך ממתינה לו הקורונה ואחריה הפסד הפרנסה והכבוד האישי המינימלי. אבל לא יעלה על דעת כל השבעים הקרובים לצלחת מגש הכסף, ליתן לעצמם דין וחשבון ולוותר על מעט מן המצלצלים הרבים שהמדינה תוחבת לכיסם הנפוח! מדינת רווחה התיימרנו להיות פעם, אבל הפכנו במקום זאת למדינת רווחים: רווחים לכל אלה אליהם מחייכת הנהגתנו בכל עת ובכל מקום.
הנה, לבדי אני יושב ליד המחשב, בן 80 הנני עוד מעט קט, ואיש אינו חושב כי גם אני קיים. כך החלטתי לשתף את הקורא בתחושתי כגמלאי שאין לו פנסיה ממלכתית ואין לו פנסיה בכלל ולאיש לא אכפת לא מתולדותיי ולא ממעשיי. יושב מול הטלוויזיה ובוהה בהשתאות ובבהלה בהצהרותיהם הסותרות של מנהיגינו ושל מומחינו העולמיים. מה יש עוד לעשות? למעט מליישב בבית ולהתפלל לרגעים טובים יותר?
האם באמת אכפת למי שהוא מאיתנו? יושבי "נופים" משוועים לעזרה, לבדיקות, ואין איש עונה. הלב נכמר כי הם אינם היחידים. ובשעה כה קשה מתווכחים אלה הקרויים בטעות מנהיגינו על "מי יהיה יו"ר הכנסת" ועל "מי יהיה שר המשפטים". ומעל מלא צחוק פוליטי מנהיג המנהיגים המצליח עד כה היטב לשטות בכולם ורק האחד, הנשיא האמיתי, מנסה בכל כוחו לסייע אבל אין לו מבלעדי קולו והמיקרופון מולו...
ואני, לא אכחד מהקורא, אין בי הכוח שהיה בידיי פעם, לעזור, לסייע, לתמוך כי גם אני ספון בין כתלי ביתי וממלא ההוראות המשונות המונחתות עלינו מעט מדי ומאוחר קצת ומחלון ביתי משתקף לו הכביש - כאילו מחייך כי מלא הוא מכוניות כביום רגיל, מלא הוא אנשים המהלכים להם בנחת כאשר רק מסיכת בד על פני חלקם וכפפות על ידיהם, ושר אחד מרגיע אותנו בהודיעו לנו כי הנה הנה המשיח מגיע ותחת טליתו הכל יחלוף כלא היה. ומה נחשוב, אנו פשוטי העם, למראה ולמשמע כל אלה?