שנים אני מבקר כאן את נתניהו על הפקרת הכלכלה ושנים מגיבים תומכיו שהוא רוצה אבל לא יכול, יש אילוצים קואליציוניים. לשיטתם אם נתניהו רק היה יכול, הוא בוודאי היה עושה הרבה: מסיר חסמי יבוא, מצמצם רגולציה מזיקה, מאפשר למגזר הפרטי להשתתף בשירותי תחבורה (אובר וכדומה), מבטל את מועצות הייצור והמכסות בחקלאות, מבטל את הקביעות במגזר הציבורי, סוגר את בתי הדין לעבודה, מצמצם את כוח השביתה (מאפשר למעסיקים לפטר עובדים שובתים), מבטל את חוק השליש, מפשט את מערכת המס (ביטול פטורים) ומוריד שיעורי מס, חוסם הצעות חוק פופוליסטיות, מעלה את גיל הפנסיה לנשים, מבטל את מערכת גביית המס הכפולה, היקרה, והמסורבלת בישראל (סוגר את זרוע המס של ביטוח לאומי), מוצא פתרון לבעיית השירות הצבאי של החרדים, והרשימה עוד ארוכה.
אבל האמת הפשוטה היא שהוא לא רוצה לגעת בכלכלה. ברור שגם אם הוא היה רוצה, הוא לא יכול היה לעשות הרבה, אבל היו הזדמנויות לאורך העשור האחרון כן לשפר פה ושם, ואת רובן הוא החמיץ ובחלקן הוא חיבל (רפורמת המע"מ למשל). והנה היום אנחנו מבינים שהוא ניהל מו"מ מול גנץ, מו"מ ארוך מאוד ומוצלח: הוא קיבל מגנץ את הדרישות שלו בתחום מינוי שופטים וכל הדרישות שקשורות לעתידו האישי.
ומה בצד הכלכלי?
המשבר והמו"מ הקואליציוני יצרו הזדמנות נדירה לביצוע רפורמות כלכליות חשובות, בפרט בזמן משבר. רפורמות שיקלו על המשק לחזור לתפקוד עם הסרת הסגר. לא רק הרשימה למעלה, גם טיפול בבעיות חניה/תחבורה/תכנון עירוני/איכות הסביבה.
האם גנץ היה מתנגד לרפורמות כלכליות חשובות? הוא ויתר על דברים בליבת ההבטחה שלו לבוחרים, ואם נתניהו היה רוצה, הוא היה בקלות מכניס להסכם הקואליציוני רשימה ארוכה של רפורמות כלכליות. החרדים בעד רוב הרפורמות. הם בצד של הצרכנים לא של ארגוני העובדים/החקלאים, ימינה (לא שנתניהו סופר אותם) בוודאי שגם היו מסכימים.
אז מה למדנו? מה שכבר ברור שנים, ולא ניתן יותר להכחשה, נתניהו יכול אבל לא רוצה. הפופוליזם והאינטרס האישי הצר מכתיבים את המו"מ. טובת כלכלת ישראל ורווחת הציבור בישראל, קיבלו משקל אפס. וחשוב לציין, לא רק שאין רפורמות כלכליות בהסכם הקואלציוני, נתניהו כבר הדגים בחודש האחרון כחלוניזם מטורף, גם זה בלי שום אילוץ קואליציוני. "אבל ניסנקורן" או באופן כללי, דיונים על החלופות (שנתניהו חיסל, גם בליכוד) זה לא טיעון רלוונטי.
