העליתי את הצורך במועצה לאומית לגיל השלישי לפני כשנה. הכוונה הייתה להקים מועצה בעירי, הרצליה, בה ישתתפו תושבים ותיקים נשים וגברים, מתחומים שונים, שבהם יעלו צרכים ומאוויים שונים: הצורך בתעסוקה, הצורך בהתנדבות, פעילות ספורטיבית, תוספת ממון, קרייני טלוויזיה בני גילם ותוכניות המותאמות גם לענייניהם.
כמו-כן בכאב המצמית של השכול, בנושאים כמו בישול והפעלת ציוד חשמלי או ניקיון הבית, לגברים, ומאידך לנשים שמעולם לא עסקו בנושאים כלכליים ואינן יודעות כיצד למשוך כסף מכספומט או לפנות לפקיד בבנק. קצה נפשם בתוכניות המרובות של מזון העוסקים בהם בכל הערוצים, בנערות ונשים העוסקות בטיפוח הפנים או במזון הבריא המומלץ. אפילו הפניה ליעוץ בדבר צוואות או הדרכה בנושאי זכויותיהם הסוציאליות, בידי עובדות סוציאליות במדור לקשיש.
הנושא הועלה בפני ראש העירייה, שאף קיים פגישה עם קבוצה מכובדת של חברי המועצה במשרדו, כולל נציגי אגף הרווחה העירוני. הושמעו דעות של רופאים, מומחה לגריאטריה, רבנים מזרמים שונים, נשים פעילות בתחומי רווחה ובריאות, וכן שמענו מאנשי אגף הרווחה על הפעילות הקיימת לגיל השלישי בעיר.
בהרצליה אחוז הגיל השלישי מגיעה עד לכ-20% מהתושבים. הובהר לנו כי אגף הרווחה פועל רבות למען הגיל המדובר בו. אולם תביעתי הייתה שקולנו חייב להישמע רק אנו יודעים באמת מה חסר, מה ניתן לשנות ולהרחיב. רבים לא כלולים במאגר הפונים לשירותי הרווחה.
העליתי את נושא הבדידות המקיף כ-200,000 תושבים מגיל זה בישראל. לאחר מספר חודשים לא יכולתי להמשיך בטיפול בנושא מסיבות שונות והפעילות דעכה.
בדידות בגיל השלישי ומגיפת הקורונה
נושא הבדידות הוכר באנגליה כצורך לטיפול לאומי, כי התברר שכ-6 מיליון בני אדם סובלים מתחושת בדידות קשה ביניהם בעיקר קשישים ובני נוער. ראש ממשלת בריטניה, הגב' תרזה מאי, הקימה משרד מיוחד והציבה בראשו שרה שתעסוק בנושאי הבדידות למרכיביו השונים. בישראל יש אנשים קשישים בודדים רבים. הבדידות היא מצב העלול לגרום לדיכאון, לחוסר תיאבון או להשמנת יתר ואפילו לאובדנות. בשנת 2019 זק"א גילה וטיפל ב-132 גופות של אנשים שנפטרו בבתיהם ואיש לא ידע על כך. אני חוששת שהמצב הנוכחי בו כופים על בני הגיל השלישי להישאר בבתיהם לבל יידבקו בקורונה, עלולה להביא לתוצאות חמורות דווקא לאוכלוסייה הבודדה.
לצורך זה יש לעורר את כל הגופים העירוניים, שירותי הרווחה, מסגרות ההתנדבות, המוקד העירוני, וקופות החולים. מצויים בקרבנו בני אדם, ללא הבדל מיגדר, עדה, גזע ודת, בני אדם, שאיבדו את הקשרים המשמעותיים בחייהם - הורים, בני/בנות זוג, חברים קרובים, או ילדים, ונותרו גלמודים בלי רצון ויכולת ליצור קשרים חברתיים. לעתים אפילו מנסים להרחיק כל אפשרות להושטת יד או התעניינות של שכנים. אלה יכולים להיות א.נשים אמידים ותמהוניים ויכולים להיות עניים ביותר. פרופסורים וידועי שם, וא.נשים שגורלם לא שפר עליהם המתקיימים בקושי רב מקצבה מינימלית של הביטוח הלאומי.
מחלת הקורונה הקצינה את המצב. בני הגיל השלישי מתבקשים, כאמור, להישאר ב-ד' אמותיהם. אסור לנו להפקירם. יש לשלוח מתנדבים מארגונים ידועים עם תו מזהה, לדפוק על כל דלת שבה מתגוררים ולשאול לשלום הדייר.
יש לבקש מכל ועד בית לברר מי מוכן להתקשר מדי יום לאותם קשישים הגרים בביתם. בשכונות שונות, מוועד השכונה או הישוב, לברר מה מצב הקשישים החיים בקרבם. מה צרכיהם, ולעזור להם דווקא בשעה זו שהיד המושטת והמילה הטובה ירגיעו אותם. לשמור על רציפות הקשר. להבטיח את המזון אם חסר להם, את התרופות הקבועות שחולים זקוקים להם. להסביר לחלקם מה זכויותיהם בביטוח הלאומי וכן למטפלת, בהתאם למצבם הגופני או לגילם המתקדם.
הבה נזכור כי כולנו שואפים לחיות עד גיל זקנה. בכבוד, בהתייחסות אנושית, בחמלה ובאהבה.