פרס ישראל ללשונות היהודים

פרופ' אהרן ממן מכהן היום כסגן נשיא האקדמיה ללשון עברית. מצאנו לנכון לראיין אותו על הכבוד שנתן ללשון העברית, על הישגיו שזיכו אותו בפרס ישראל תשע"ט. אהרון ממן ניצב בשורת המנצחים כחתן פרס ישראל בחקר לשונות היהודים לשנת תשע"ט. מיהו חתן פרס ישראל המכובד? ממן הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית ושימש ראש החוג ללשון העברית וראש מכון בן צבי. היה פרופסור אורח בישיבה יוניברסיטי ובאוניברסיטת ייל. כיום הוא המנהל המדעי של מפעל מסורות הלשון. בנימוקי הוועדה נאמר: "פרופ' אהרן ממן הוא מגדולי המלומדים בחקר הלשון העברית ולשונות היהודים. ידיעותיו הרחבות בבלשנות ועיסוקו בחקר העברית של ימי הביניים הביאו אותו להיות פורץ את גבולות העיון התיאורי של לשונות היהודים...".

ספר לנו על ילדותך במרוקו, אילו אמתות חיים שאבת מילדותך?

נולדתי למשפחה שמצד אבי דוד ז"ל הייתה אמידה ומצד אימי שמחה ז"ל היו תלמידי חכמים. סבי מצד אימי, הרב אהרן חמו זצ"ל, שהיה מכונה 'ל-חזן חביבי', ושאני קרוי על שמו, היה הרב של העיירה ריש (באזור תַפילאלְת, דרום מזרח מרוקו) עד פטירתו בשנת 1944. אחריו כיהן רב העיר הרב מכלוף אלעסרי זצ"ל, עד שכל הקהילה עלתה ארצה. דודי אחי אימי, יצחק, היה מורה בבית ספר כי"ח ומנהל בכמה עיירות. ודודי הרב אברהם חמו שימש בקודש ברִיש, בתלסינְת ואחר כך בקריית גת עד פטירתו. מפי דודי זה למדתי את ראשית הקריאה בגיל ארבע. ערב חג השבועות של אותה שנה הוא כתב לי את האל"ף בי"ת על לוח עץ, מרח עליו דבש והושיט לי ללקק, כדי שתהיה תורה ה' מתוקה בפי. היו עוד טקסים של כניסה ל'מתן תורה'. עד גיל שבע למדתי ב'תלמוד תורה' ומשם והלאה גם בבית ספר כי"ח שהמורה הדומיננטי בו בדור שלי היה אלישע לוי מצפרו. זו הייתה ההשראה לכל דרכי, מורה טוב הוא אכן מורה לחיים. אלישע היה מורה ומנהל מאוד כריזמטי ודמות מופת. בגיל שתים עשרה וחצי עברתי ללמוד בישיבה התיכונית 'בית דוד' של הרב דוד עובדיה זצ"ל, אדם מרשים ביותר, הדיין האחרון של צפרוּ ומחבר כמה ספרים חשובים. למדתי שם שלוש שנים עד שכיתה י"א התפרקה בגלל העלייה המסיבית לארץ. את כיתה י"ב למדתי ברבאט ב-Institut Marocain des Hautes Études Hébraïques (המכון הגבוה ללימודי יהדות) שמעיקרו נוסד על-ידי השלטונות בשנות החמישים כדי למלא את מכסת הרבנים שהלכה והידלדלה במרוקו עקב העליות, ושבזמני היה ישיבה תיכונית רגילה. לקראת תום השליש השני של שנת הלימודים 1964, עלינו ארצה. כאן אני חייב לציין את דמות המופת של אבי, את קריאת הכיוון שלו. אבי, שהיה אסיר ציון בגין פעילותו לטובת הקרן הקיימת לישראל ולטובת העלייה ארצה התגלגל בבתי סוהר שונים בשנתיים האחרונות שלנו במרוקו ועבר מאינסטנציה לאינסטנציה, עד שהתיק שלו הגיע לבית הדין הצבאי העליון. ואז הזהיר אותו עורך הדין יעקב בן-עטר שמשם מגיעים רק לחבל התלייה. מרגע זה ואילך נאלצנו לשעבד את כל הנכסים ונכנסה לתמונה ה'מסגרת', סניף המוסד במרוקו, ויום אחד בא אבא במפתיע ולקח אותי מהישיבה. תוך כמה ימים כבר היינו בארץ. בסך-הכל הייתה לי ילדות מאושרת ומפונקת, בסביבה אוהבת ותומכת, אבל בלִוויית טעמה המר של הגלוּת.

כשעלית לארץ, לא היית צבר, לא היית "כמו כולם". איך ראיתָ ואיך חוויתָ את היחס בין ישראל לגולה?

כיוון שעליתי באמצע שנת לימודים וראיתי עצמי כבר 'אחרי תיכון', לא רציתי ללמוד מֵחדש את כיתה י"ב כאן. הלכתי לעבוד בחקלאות בקיבוץ 'יפתח', עד שנפתחה שנת הלימודים תשכ"ה. הייתי צעיר מגיל שירות צבאי ומכדי להתקבל ללימודים באוניברסיטה. דודי יצחק ז"ל המליץ לי ללכת ללמוד ב'מדרשה למורים יד בנימין' וכך עשיתי. בלימודים הרגשתי, שאינני נופל מתלמידי הכיתה. חבריי בכיתה ההיא היו הקולטים הראשונים שלי. כבר במרוקו, מאז שעמדתי על דעתי, חייתי במין אווירה ארץ ישראלית, לכן שום דבר לא היה זר או מוזר לי בארץ. דיברתי עברית רהוטה מהיום הראשון. הייתי טוב גם בתלמוד ובשאר המדעים, ורק כשבאתי לכתוב חיבור בעברית חששתי שאולי יהיה לי קשה, כי לא התנסיתי בכך. סיפרתי על דאגותיי לאחד ממוריי אז, הסופר ד"ר יצחק גלוסקא ז"ל. הוא אמר לי, שיש מושג בפסיכולוגיה, שנקרא 'העברה באימון', כלומר: אם יש לך כישרון בתחום אחד אתה יכול להעבירו בנקל לתחומים אחרים. כיוון שבמרוקו הייתי טוב למדיי בכתיבת חיבור בצרפתית, אמר לי, שחזקה שהכישרון הזה יעבור גם לכתיבה בעברית, וכך היה. עצה טובה היא אכן אור להמשך הדרך: כשהגשתי את החיבור הראשון שלי לפרופ' משה בר-אשר, שאז היה רק בתחילת דרכו באקדמיה ועדיין היה 'מר', הוא כתב לי בתחתית החיבור שתי מילים: 'הופתעתי לטובה'. וזה נתן לי זריקת עידוד. עם חבריי היו לי קשרים טובים מההתחלה והרגשתי מצוין כאילו אני יליד הארץ. החבר'ה היו עושים מזמן לזמן הווי פלמ"חניקי וכך חוויתי רבות מהחוויות, שהיו חסרות לי בשש עשרה השנים שלא הייתי כאן. לפי בקָשתי, חברים איתרו לי עיתונים ישנים, כדי שאלמד מהם על קורות הארץ. בסך הכול, הייתה לי 'נחיתה רכה' וקליטה קלה בארץ.

וכיצד השפיעה עובדה זו על יחסך ללשון העברית, על היחס שבין עברית של קודש לעברית של חול? האם אתה חי בעברית יהודית או בעברית ישראלית?

עד סוף כיתה י"א לא היה לי ספק, שאני מתכוון להעמיק את לימודיי במתימטיקה. כשעברתי לישיבה ברבאט, נחשפתי למי שהיה ה'משגיח' בישיבה, מר בלחסן. הוא היה דמות כריזמטית מאוד. בסעודה שלישית נהג לתת שיחה בצרפתית על פרשת השבוע, והיא הייתה כל כך מיוחדת, שהִמתננו לה משבוע לשבוע. זה היה רגע של מפנֶה עבורי: כיוון שבאותה העת הוא למד משפטים באוניברסיטה ברבאט, עלה בדעתי, שאולי זה המקצוע הנכון לי, שהוא במידה רבה גם המשך ישיר ללימודי התלמוד. כשעליתי לארץ, הכל השתנה. העברית הילכה עליי קסמים כבר משחר ילדותי. היא הייתה שפת הקריאה הראשונה שלי. אחר כך נוספה עליה הצרפתית. כך שהייתי חשוף לרב-תרבותיות ולרב-לשוניות בגיל צעיר מאוד. אתה מקבל פרס ישראל, ולעתים קשה להבין, שהטיפוס בסולם הוא בשלבים. הקשר לשפות הלך והעמיק. בלי ספק זה עורר אצלי את העניין בשָׂפות ובעמידה על ייחודן. לימים גיליתי רבדים נוספים של עברית שלא הכרתי, בוודאי הרובד הסמוי בלשונות היהודים. גם במוגרבית, שהיא שפת אימי, יש מטען גדול מאוד של עברית, כך שהייתי אפוף עברית מכיוונים שונים. בפעם הראשונה שקראתי עיתון עברי שהתגלגל למרוקו (זה סיפר על לכידת אייכמן) נפעמתי מאוד לראות, ששפת התנ"ך ולשון המשנה עברה מטמורפוזה מדהימה ושהיא משמשת גם לצורכי חול. זה ריגש אותי מאוד. אחר כך קראתי משירתו של ביאליק ושל משוררים וסופרים נוספים. בעיניי העברית - אחת היא. אמנם, יש בה מִשלבּים ('רגיסטֶרים') וסגנונות שונים, יש בה קודש וחול, אבל היא אותה לשון. אינני מאמין בלשון שהיא כביכול מרוּקנת מתרבות. לשון ותרבות הולכים יד ביד. אין סיכוי שהעברית תתנתק ממקורות היהדות שלה. הרי היא מבוססת עליהן. גם אם מילה מלשון הקודש עוברת חילון, עדיין ההקשר המקורי בעינו עומד. אבל אם סקטורים מסוימים יחדלו חלילה לקרוא בתנ"ך ולראות בו יסוד מוסד של תרבותנו וכן בספרות יהודית קלסית אחרת, לרבות הספרות והשירה המבוססות עליו, תרבותית הם יְנתקו עצמם מן היהדות. זה ה'אני מאמין' שלי: הקשר עם העברית לרבדֶיה חשוב לזהותנו. לכן, אינני מאמין ב'עברית ישראלית', שהיא כביכול מנוערת מ'עברית יהודית'. כאמור, יש משלבּים שונים בכל לשון, וכשמדברים על יהדות זה מִשלב אחד וכשמדברים על ספורט זה מִשלב מקצועי אחר. כל עוד כולם מבינים את המִשלבּים, כל אחד בשעתו ובמקומו, אין הפרדה לשפות שונות כביכול.

לאורך שנות הקריירה וההשכלה - פילסת דרכים בנתיבי העברית והארמית, אחזת גם בספרות הערבית, בכתבי רבי סעדיה גאון. במשך שנים הוכחת יכולותיך בהבנת העברית הקדומה, העברית של ימי הביניים, נדבכי העברית לגווניה. וכמובן - העברית החדשה הממשיכה לרוץ ולבעוט. כיצד אפשר להתמודד במסלול הדינמי הזה? איך אתה רואה את תל השכבות של השפה העברית?

זה לא כל כך מסובך, כפי שאפשר לדַמות. אם אתה מכיר בדינמיקה הטבעית של כל שפה באשר היא, ואם אתה לומד את רבדיה של העברית במקביל ללימוד ההיסטוריה של דובריה, זו הדרך להבנה האמיתית: אתה יכול להבין בנקל גם את דרך ההתפתחות שלה, גם את היסוד המבריח את כל התקופות מהקצֶה אל הקצֶה, וגם את המאפיינים הייחודיים לכל תקופה ותקופה. בכל זה יש סדר מופתי. 'תל שכבות' מעלה על הדעת גם 'עיי חורבות', אבל יש סדר בתוך ה'בּלגן'.

מה היו יעדיך כאשר ביקשת לזכות במילגה מ"קרן פולברייט" - אילו תגליות והישגי מחקר העלית בחכתך בשנות המלגה החשובה?

כשנסעתי לניו-יורק ב-1993 לשבתון הראשון שלי, וקרן פולברייט סייעה לי מאוד באותה שנה, התכוונתי להתמקד בעיקר בחקר העברית של הקָראים במאה האחת עשרה. לקחתי איתי עשרות ספרים וכתבי יד כי לא ידעתי, מה אוּכל למצוא בספריות שם. אבל אחרי זמן קצר יחסית, גיליתי בספריית JTS (בית המדרש לרבנים בניו-יורק) אוצרות מדהימים של כתבי יד וקטעי גניזה. הגעתי לרגע של הכרעה לגבי המשך דרכי: החלטתי לשנות את הייעוד של אותה שנה, ובמקום פרויקט המחקר המקורי, סרקתי את כל קטעי הגניזה (כארבעים אלף במספר) מאוסף אדלר וכמה אלפי כתבי יד שמחוץ לגניזה שבאותה ספרייה, כדי לאתר חומרים ב'חכמת הלשון' (דקדוקים, מילונים וגלוסרים). העבודה הזאת ריתקה אותי מאוד, ואף שהקדשתי לה את כל מרצי וזמני, לא יכולתי לסיים אותה בשנה אחת. חזרתי לשם שוב ושוב, עד שכעבור שלוש עשרה שנה השלמתי את הפרויקט, ובסופו של דבר הוא יצא לאור בספרי 'אוצרות לשון'. ספר זה היה מבחינתי גולת כותרת: זו הייתה חוויה אינטלקטואלית מכוננת. על כל דף בגניזה הייתי צריך לשאול את עצמי אם הוא שייך לתחום שלי או לא, ומה טיבו? למדתי מהעבודה ההיא אלפי פרטים שלא הכרתי קודם, ואני חושב, שהספר מסייע כיום לחוקרים רבים המבקשים להעמיק בסוגיה זו או זו מחָכמת הלשון.

העם היהודי הוא עם של מילים, של יצירה מתמדת. מה ניתן ללמוד על רוח העם שלנו כאשר בוחנים את לשונות היהודים בגלויות, את הספרות, שיצרו במשך שנות גלותם?

לדעתי, העברית והיצירה העברית היו בעיני העם 'המדינה שבדרך' כל שנות הגלות (לא במקרה מכַנים היום את עולם הספרות 'רפובליקה ספרותית'). היא הייתה נחמתו בעוני גלותו. העם התרפק עליהן וטיפח אותן. הן היו 'לשון הקודש', כי הן היו בבת עינו. העברית הכתובה והעברית שבתוך לשונות היהודים גילמו בעיני היהודים את התרבות, את השקלא וטריא, את ההומור והשנינה, את חכמת החיים, את לשון הסתרים, את היצירתיות בלי גבול, ואפילו פרשנות הומוריסטית של ביטויים מקראיים. כל זאת ניתן להוכיח בטקסטים שלנו: תראו למשל, כמה שנינה משוקעת בביטוי 'ברחל בתךָ הנאקעטע' (=העירומה) שאמרו, ביידיש תוך עיוות מצלולי של הביטוי הקלסי 'ברחל בתך הקטנה'; וכן 'שחור ולבן' כדימויים לתשעה באב וליום הכיפורים בערבית של יהודי תוניסיה, או איך נוצר 'שתָאכָה' ככינוי לליל הסדר בפי יהודי עירק, שאינו אלא קונטמינציה של 'השתא הכא' מתוך פתיחת ההגדה של פסח, או 'מים עזים' ככינוי ל'אוזו' (הערק) ביוונית יהודית, ועוד אלפי ביטויים כאלו. כיוון שלא הייתה סוגָה אחרת של אומנות (פלסטית למשל), כל היצירתיות שוּקעה בלשון, שבעל פה ושבכתב.

אתה מתמחה בלשונות של יהודי צפון אפריקה. אילו מאפיינים מיוחדים יש ליצירה של קהילת צפון אפריקה?

עיקר היצירה היא מתחום הספרות הרבנית, הלכה ואגדה, תקנות קהל ופסקי דין, שאלות ותשובות בהלכה ובמנהג וכדומה, אבל יש גם יצירה פיוטית מרהיבה הן בקהילות הצפון שהמשיכו במישרין את מסורת ספרד שלפני הגירוש, הן בקהילות הדרום, שהמשיכו מסורות מקומיות או עתיקות יותר. אחת השירות המעניינות היא שירת ה'מטרוז' שהיא מעין רקמה רב-לשונית, ערבית-עברית. בתחום זה יצירה ייחודית היא 'שירת הבקשות' על לחָניה האנדלוסיים המרהיבים, שהיום זכתה לרנסנס בקהלים רבים ומגוונים.

מה הייחוד הסגולי של לשונות 'הערבית יהודית' שנוצרו בקהילות הספרדיות-מזרחיות, כיצד נוכל להאיר את חיינו בעקבות המאמץ הרוחני שהושקע בנתיבים אלה?

תחילה נוצר ה'קוינה' של הערבית היהודית ששימש את היהודים במרחב הערבי בימי הביניים, בדרך כלל עד גירוש ספרד. אחריו, עלו לספרות גם הלהגים השונים, שדוברו בארצות ערב השונות. בתקופה הראשונה נכתבו יצירות בנות האלמוות של רב סעדיה גאון ('ספר האמונות והדעות', תרגום התנ"ך לערבית), ר' יהודה הלוי ('הכוזרי') הרמב"ם ('מורה נבוכים'), ורבים אחרים. בתקופה השנייה נוצרו יצירות עממיות, נכתבה עיתונות ענֵפה, תרגומים של יצירות מלשונות אירופה, פואמות סֶמי-קלסיות (כגון קצִידת יוסף) ועוד. אחד המאפיינים של הערבית היהודית בין בתקופה הראשונה בין בתקופה השנייה הוא הרְכיב העברי שבהן, שהלך והתפתח עם הזמן. כאן אפשר לראות יצירתיות מדהימה, לא פחות מרשימה מהיצירתיות בכל שפה טבעית מדוברת.

האם ההתעמקות בתרבות של הקהילה הקָראית מלמדת משהו על זהותם הנבדלת, מדוע נוצרו קהילות, שבחרו לפרוש מן המיינסטרים היהודי גם במחיר ריחוק מן היַחד היהודי?

זו סוגיה ארוכה ורחבה מאוד. פילוגים על-רקע תיאולוגי, סוציולוגי או פוליטי תמיד היו, הווים בזמננו, וכנראה יהיו גם בעתיד. היסטוריונים שונים תולים את היבָּדלות הקָראים באמצע המאה השמינית לספירה בגורמים שונים. בעיקרו של דבר, שאֵלת השאלות הייתה ועודנה, מי מוסמך לפרש את כתבי הקודש ובאלו כלים. כאן היה שורש הפילוג: הקראים הראשונים כָּפרו בסמכות של הרבניים לפָרש באופן בלעדי את המִקרא. ומשם ואילך הפרשנות השונה הובילה לצדדים מעשיים נבדלים. אולי ההבדל האקוטי ביותר הוא לוח השנה, שלפעמים הוא שונה רק ביום לכאן או לכאן, אבל הוא גורלי: לדוגמה, אם אנחנו מציינים את יום הכיפורים היום, והם מציינים אותו מחר, יוצא שהם מחללים את יום הכיפורים שלנו ואנחנו את שלהם. עם זה, הקָראים מעולם לא הוּצאו מכְּלל ישראל, גם לא בתקופות הפולמוס הסוערות ביותר. הם תמיד נחשבו חלק מהקהל היהודי. אישית, לא עסקתי בפַּן ההיסטורי של הקראים אלא בָּעברית, שהם כתבו במאה האחת עשרה בתחום ההגות ושֶהקרינה על תחומים אחרים וכן במחשבה הדקדוקית שלהם. עולמות מרתקים. הם תרמו תרומות מכריעות בשני התחומים הללו, שהן חוליות חשובות בתולדות הלשון העברית מצד אחד ובהתפתחות המחשבה הדקדוקית העברית מצד שני.

מה הוסיפה לתרבותנו "גניזת קהיר", האם, להערכתך, יש עוד תגליות צפויות בשנים הבאות?

גניזת קהיר חשׂפה בפנינו דברים, שהיו הולכים לאיבוד אלמלא נשמרו בה, מסמכים היסטוריים וספרות ענֵפה. זו ספרייה ענקית. על יסוד חומרי הגניזה יכול היה שלמה דב גויטיין לתאר את מבנה החברה והתרבות היהודית סביב הים התיכון, וממשיכו מרדכי עקיבא פרידמן - לתאר בסדרת 'ספר הודו' את רשתות המסחר הבינלאומיות בנות הזמן. יש בּגניזה עושר מדהים. דוגמה מיוחדת היא העדויות על מנהג ארץ ישראל הקדמון, ועל כחמישים אלף פיוטים הידועים לנו רק מהגניזה. ואלה רק דוגמאות לעולם עשיר ומגוון מאוד. אשר לסיכויי תגליות עתידיות, עד שלא יהיה מיצוי מלא של חומרי הגניזה, לא נוכל לדעת מה עוד יש בה. פרויקט פרידברג מיסודו של ד"ר דב פרידברג מקנדה קידם מגמה זו בצעדי ענק בשני העשורים האחרונים. אישית זכיתי לגלות כמה ספרים אבודים בזכות הגניזה. התגליות אינן נפסקות: לפני שנים מועטות נתגלתה תיבה, שהיה בה אוסף מסמכים מגניזת קהיר בספריית האוניברסיטה בז'נבה, שנשכּחה כמאה שנה ונתגלתה שוב באקראי. כך שיש הפתעות ומן הסתם תהיינה עוד תגליות מעניינות.

כיצד אתה מתייחס לנושא הקליטה של יהודי המזרח בארץ מבחינה תרבותית? משך שנים רווחה הטענה שהתרבות שנשׂאו עמם יהודי המזרח קופחה ולא זכתה לייצוג הולם בתרבות, בחינוך ובתקשורת? איך אתה רואה סוגיה זו?

אחת התובנות הגדולות שלי מניסיוני האישי היא שבעוד העלייה היא אקט פונקטואלי, נקודתי, הַקליטה היא אין-סופית והיא תלויה בגורמים רבים וקודם כל בנקלט עצמו. ככל שהנקלט ישאף יותר, הוא ישיג יותר. אם מודדים לפי מבחן התוצאה יש עוד הרבה מה לעשות מצד המוסדות הקולטים. מה שאפשר עוד לומר בוודאות, שהמצב בעניין התחייה של תרבות יהודי ספרד והמזרח ושילובה בארץ הולך ומשתפר. תחום מובהק למשל הוא המוזיקה. עדוּת לכך - שהתזמורת האנדלוסית זכתה להכרה לאומית בדְמות פרס ישראל. וכך פסטיבל תור הזהב באשדוד והמפעלים השונים של הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, ועוד. בלי ספק, ייסוד ועדת ביטון על-ידי השר נפתלי בנט עוררה את השׂיח בסוגיה זו, ואם הדוּח שוועדה זו הגישה, ושהייתה לי הזכות להיות אחד מחברֶיה, ימומש במלואו, שילוב ההיסטוריה והתרבות של יהודי ספרד והמזרח ישתפר פלָאים.

מה יכולה מורשת המזרח להוסיף ליצירה החדשה במדינת ישראל?

כל קהילה מוסיפה את הפַּן ההיסטורי והתרבותי שלה. כשההכרה ברב-תרבותיות תהיה נחלַת הכלל יהיה לנו פסיפס מרהיב בארץ. כל עוד כל אחד מסתגר בקונכייה שלו ואוטם אוזניו מלשמוע ולבּו מלהרגיש את תרבות האחר - הפערים יישָארו בעינם. חייבים לבחור בחלופה הנכונה: רק הנכונות לשמוע, להקשיב, להאזין, לחוש את האחֵר ולהבין את הלך רוחו ומסורותיו תיצור מיזוג אמתי. נישואין בין-עדתיים בוודאי מקרבים מגמה זו אבל הם לבדם אינם ערובה לכך. ההכרה ברב-תרבותיות היא המפתֵח להצלחה.