על קרני הדילמה
ביטול טקסי הזיכרון ב-ד׳ באייר, יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל, פגע בהרבה משפחות שכולות, למרות שהיה חיוני בנסיבות הנוכחיות של שלהי (?) מגיפת הקורונה.
לכל אחד מהנופלים יש יום זיכרון פרטי - יום נפילתו, ואילו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הנו טקס ציבורי, ממלכתי, שבו מזדהים תושבי המדינה עם הנופלים, ומוקירים את זכרם ואת קורבנם. לכן, היה מוצדק, לטובת הכלל ולשמירה על בריאות המשפחות השכולות ומוקירי הנופלים במערכות ישראל, לבטל את הטקסים הממלכתיים השנה, לרגל צוק העתים.
להחלטות הממשלה בעניין מגיפת הקורונה יש בעיה בסיסית, שהִנה מחדל חמור, וביטול טקסי הזיכרון מאפיינהּ: אין הן מלוות בהסברה הולמת ומשכנעת, שמפלחת כהלכה את הקהל, כדי שהמסרים יעברו וייקלטו, אלא אלו סדרות של צווים, שכתבו משפטנים, וכהרגלם, לא בלשון בני-אדם. לפיכך, הן מתקבלות ברטינה אם לא בסרבנות, מה עוד שיש מי שאינם מקבלים את סמכות הממשלה מסיבות פוליטיות גרידא ומתוך קנטרנות.
יתר על כן, מתחילת המשבר נוצר מצג-שווא, שקורונה פוגעת רק בקשישים ובחולים ב"מחלות רקע". מצג-שווא אחר מתפתח עכשיו, כאילו המשבר כבר מאחורינו. בארצות-הברית מדברים על תחילת יציאה ממנו בסוף מאי, או באמצע יוני, ובכמה ממדינותיה ביטלו את שנת הלימודים עוד בתחילת אפריל.
לחוקרים אין, כנראה, מושג על הנגיף, שפגע בנו, והם מנסים לרכוש את הידע הזה במהלך התנועה קדימה אל ריסון המגיפה, או אל הדברתה. כך, אין לנו אלא ללמוד מתולדות מגיפות אחרות, שהִכו בעולם בשנים האחרונות - סארס, אֶבּוֹלה, שפעת החזירים ועוד. יש מגיפות, שנעלמו מבלי להשאיר כל הסבר (סארס לדוגמה); ויש מגיפות, שמתחדשות בגלים (כמו שפעת). ראש המרכזים האמריקניים לבקרת מגפות (CDC) - סמכות רפואית רצינית - הזהיר כבר מפני התפרצות חוזרת של נגיף הקורונה בארצות-הברית בחורף הקרוב, שתהיה קשה יותר מזו שאנו חווים כעת בעקבות העומס גדול על מערכת הבריאות ועקב מגיפת שפעת, שתתפרץ במקביל.
יש נגיפים, שעוברים למצב רדום, ומכים מדי פעם (הרפס, קדחת-מלריה ואחרים). עד שלא נדע יותר על המוטציה, שהִכּתה בנו, איננו יכולים לעשות הרבה להדברת הקורונה; ולכן, עלינו להתמודד בזהירות מחושבת בה.
היציאה מהמשבר (כלומר, ביטול ההגבלות), גם אם תיעשה בהדרגה, באי-ודאות כה קשה, הנה החלטה קשה, שגובלת בסיכון חיי אדם; וזו בעיה מוסרית ממעלה ראשונה. מולה קורס המשק, ששותק על-ידי ההגבלות, וזועק לעזרה לפני שניכנס למשבר כלכלי עמוק, שלא ניחלץ ממנו בקלות; וזה אינו עניין כלכלי גרידא. מקבלי ההחלטות משופדים על קרני הדילמה, ועליהם לבחור תמהיל, שייגן על האוכלוסייה מחד-גיסא, ולא יחריב את המשק מאידך-גיסא.
היציאה מהמשבר והחזרה לשגרה דורשות הסברה מפורטת; וָלא - על הכר הנרחב של אי-ודאות בעת משבר יבצבצו מיד סרבנות, אי-ציות ואין-ספור תיאוריות קונספירציה.
הבסיס
לזקנים שבינינו סן רמו היא, לכל היותר, תחרות פופולרית של להיטים, הנערכת מדי שנה בעיר סן רמו בריוויירה בצפון-מערב איטליה. למעט זקנים-ממש היא ועידה בינלאומית, שאשררה בשנת 1920 את הגבולות הבינלאומיים, ששורטטו אחרי מלחמת העולם הראשונה במזרח התיכון. יודעי דבר אומרים, שהוועידה, ולא הצהרת בלפור, היא הבסיס המשפטי להקמת מדינת ישראל.
בריטניה, צרפת, איטליה ויפן קבעו ב-25 באפריל 1920 בסן רמו את הכללים, שלפיהם ניתן המנדט על ארץ-ישראל לבריטניה, כדי שתכשיר את הארץ להיות בית לאומי לעם היהודי. זאת, בהתאם לסעיף 22 באמנת חבר הלאומים (שייסד את מוסד המנדט). למעשה, כללה החלטת ועידת סן רמו בתוכה את הצהרת ארתור בלפור, שר החוץ הבריטי, בשניים בנובמבר 1917, שהייתה עניין בריטי ולא עניין בינלאומי.
כל חברות חבר הלאומים - 51 מדינות - אשררו את החלטת סן רמו ב-24 ביולי 1922; ובכך נתנו גושפנקה בינלאומית מחייבת להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. לכן, היא "אמנת החרות של העם היהודי", כפי שקרא לה ד"ר
דרור אידר, שגרירנו באיטליה, וחשיבותה עולה בהרבה על זו של הצהרת בלפור.
בהחלטת ועידת סן רמו לא ניתנו זכויות לאומיות לערביי ארץ-ישראל, אלא רק זכויות דתיות וזכויות אזרחיות. כלומר, בסן רמו נקבע, כי ארץ-ישראל (אז - משני עברי הירדן!) הנה ביתו של העם היהודי, ותהיה מדינתו. זכויות לאומיות ניתנו לערבים בשטחים סמוכים, שטורקיה ויתרה עליהם בעקבות הפסדה במלחמה (עירק, כווית, סוריה ולבנון). וזאת, בהסכמת הנציגות הערבית בוועידה בראשות האמיר פייסל (לימים - מלך עירק).
למעשה, עוד בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ניסו פקידים בריטיים, ובראשם גנרל אדמונד אלנבי, להתנער מהצהרת בלפור. בתום מלחמת העולם הראשונה סייעה להם מדיניות הססנית של ההסתדרות הציונית, שלא עודדה עלייה ארצה, ולא מנעה מהבריטים להגביל את העלייה, תוך פתיחת גבולות ארץ ישראל המנדטורית להגירת אלפי ערבים מכל המזרח התיכון, כדי לסכל את הקמת המדינה היהודית.
כשמעלו הבריטים במנדט, שניתן להם על-ידי הוועידות הבינלאומיות אחרי מלחמת העולם הראשונה, הם הפכו לשלטון כיבוש, שרק עם סילוקו בכוח, קמה מדינת ישראל.
החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ-ישראל ה̤פרה (כמו הקמת אמירות - ממלכת - עבר-הירדן בשנת 1921) את החלטת ועידת סן רמו, אלא שלא הייתה מחייבת, והותנתה בהסכמת כל הצדדים. כידוע, לא הסכימו הערבים לחלוקת הארץ, וכוח צבאי ערבי פלש אליה מיד אחרי קבלת החלטת האו"ם בלייק סאקסס, כנראה, בעידוד הבריטים, שלא רצו לוותר על כיבוש הארץ.
לדעת פרופ'
טליה איינהורן, מומחית למשפט בינלאומי, החלטות ועידת סן רמו עדיין תקפות, כיוון שאושרו על חבר הלאומים ועל-ידי ועידת סן פרנסיסקו, שבה נוסחה מגילת האומות המאוחדות, שהוא מסמך היסוד של האו"ם. "... כל מדינה, שהצטרפה לארגון האומות המאוחדות הייתה צריכה לעמוד בשני תנאים: להיות מדינה אוהבת שלום ולקבל על עצמה את ההתחייבויות במגילת האו"ם". כך אומרת איינהורן. "משמע, כל מדינות העולם שהצטרפו מאז לאו"ם בעצם חתמו על תנאי המנדט על ארץ-ישראל [שנמצאים בסעיף 80 למגילת האומות המאוחדות - אב"ץ], ולכן זכותו המדינית של עם ישראל על הארץ שרירה וקיימת במשפט הבינלאומי". ובנוסף, "המסקנה ברורה: החלטת ועידת סן רמו להכיר בזכויות הלאומיות של העם היהודי בארץ-ישראל עומדת בתוקפה עד היום".
לפיכך, מוזר (אך ברור), שמלאת מאה שנה לוועידת סן רמו לא צוין אצלנו ברבים. החלטות ועידת סן רמו אינן מתאימות לסדר-היום, שהתקשורת והמתיימרים להיות העלית הישראלית רוצים לקבוע. דרך אגב, למיטב ידיעתי - בעוד שרחובות רבים בערי ישראל נושאים את השמות בלפור, אלנבי, הרברט סמואל ו-29 בנובמבר, אין רחוב על שם ועידת סן רמו.
חסרים
משנת ה'תר"ך (1860), שבה החלה התיישבותנו המחודשת בארץ-ישראל, ועד היום נפלו 23,816 במערכות ישראל, כך פרסם צה"ל לקראת ד' באייר, יום הזיכרון לחללי צה"ל. בשנה, שחלפה מאז יום הזיכרון ה'תשע"ט, נוספו לרשימה הרשמית של הנופלים 42 חללים ו-33 נכים, שנפטרו כתוצאה מנכותם, והוכרו במהלך השנה כחללי מערכות ישראל.
לדעתי, יש טעות עקרונית ברשימה זו, והיא הכללת כל מי שמת במהלך היותו מגויס, כולל קצינים בכירים בדימוס, שנפטרו מזקנה, וחיילים, שמתו ממחלות, מתאונות, מתאונות דרכים בחופשה ומהתאבדויות. הרשימה כוללת גם חיילים, שנהרגו כשביצעו מעשי פשע.
שום צבא בעולם אינו כולל ברשימת נופליו ועל אנדרטות רשמיות את מי שלא נהרגו במהלך פעילות מבצעית, או מלחמה. ברשימות הללו נכללים, כמובן, הנופלים בתאונות אימונים.
להבדיל, חסרים ברשימת הנופלים אנשים, שנפלו בשירות ביטחון "היישוב", או בהתקפות ערבים על יישובים יהודיים ועל התחבורה אליהם. לדוגמה - השוטר יוסף מנדס, שנשלח על-ידי הש"י לשרת בטולכרם הערבית, כדי לאסוף מודיעין על הנעשה בעיר. ערבי רצחוֹ במהלך שירותו שם בשנת 1938 לאחר שנחשפה זהותו; ויצחק שניידר ממושב בלפוריה שבעמק יזרעאל, שנרצח על-ידי ערבים בדרכו להביא חלב לבית-החולים בעמק, שנמצא בעפולה, כחודשיים לפני קום המדינה. והשניים אינם היחידים שחסרים ברשימה.
גיבורות
אומנם יום השואה חלף, אך אף פעם לא מאוחר להזכיר גיבורים. את הסיפור הזה על נשים יהודיות, שהועסקו על-ידי הנאצים כעובדות כפייה במפעלים לייצור תחמושת, קראתי בדף פייסבוק של ארז לב-רן - קצין בכיר (מיל') בשריון, שעובד ב'יד ושם'.
מפציץ בי-17 מבצר מעופף אמריקני תקף באוקטובר 1943 את העיר קאסל בגרמניה, ונתקל במטוס יירוט גרמני. בּוֹהן פוֹקס, הטייס, אֶלמֶר 'בני' בֶּנדינֶר, הנווט, ושמונת אנשי צוותם שבו בשלום לבסיסם למרות שצרור פגזים 20 מ"מ פגע במכל הדלק של מטוסם.
שלושים וחמש שנה אחר כך סיפר פוקס לבנדינר סוד, שהושבע לא לגלותו במלחמה: בבוקר אחרי נחיתתם בדק פוקס את הפגיעות, עם צוות הקרקע, וגילה, שהמכל נפגע באחד-עשר פגזים, שלא התפוצצו. עובדי כפייה, שעבדו במפעל הגרמני לייצור תחמושת, מילאו את קליעיהם בחול ולא בחומר-נפץ, וצירפו לאחד הפגזים פתק בצ'כית, "זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות עבורך כעת." כך, ניצלו חייהם של עשרת אנשי הצוות במפציץ.
הסופר גרג לואיס העלה לטוויטר את הסיפור הזה. בתגובה כתב לו קורא, שסבתו הייתה אסירה, שעבדה במפעלי 'סקודה', ובמשפחתם הסתובב סיפור על מעשי החבלה של אותן האסירות, שהטרידו מאוד את הגרמנים.
מפורסמות הבנות ממפעל התחמושת אוניון באושוויץ, שסיפקו את חומר הנפץ למרד הזוּנדרקומנדו. ארבע נשים, שנתפסו לאחר חקירה מסועפת וערמומית של הגסטאפו, נתלו בשני טקסים פומביים רבי-רושם במחנה אושוויץ 1, שזעזעו את יתר האסירות, שאולצו לצפות בתלייתן.
לשלטונות מחנה אושוויץ 1 היה חשוב, שכל העובדות באוניון יהיו נוכחות בהוצאה להורג, מבלי לפגוע בשגרת העבודה במפעל. מאחר שהנשים עבדו בשתי משמרות, נערכו שני טקסים נפרדים, ובכל אחד נתלו שתיים מהנשים. זו הייתה ההוצאה להורג האחרונה באושוויץ. שבועיים אחריה שוחרר המחנה.
לכאורה, ניתן לחשוב כי פעילות זו של הנשים עומדת בצִלהּ של ההתקוממות ההירואית של הזונדרקומנדו, ולא היא: בעיני הגרמנים הייתה פעילות החבלה השקטה של הנשים גרועה וחמורה הרבה יותר מההתקוממות. הם ידעו היטב, כי ארבע הנשים לא נשברו במרתפי העינויים של בלוק 11; וכנראה, יש עוד נשים, שחיבלו בייצור התחמושת. ואכן, היו עוד.
כשלושים נשים פעלו במחתרת שבעה חודשים כדי לחבל במאמץ המלחמה הגרמני, והן עשו זאת בנחישות ובהתמדה, באומץ-לב ובגבורה, חרף סיכון החיים היום-יומי. הצבא הנאצי (ורמאכט) התלונן זמן רב על התוצרת המוגמרת. כמה מהרימונים התפוצצו מוקדם מדי; ופגזים התפוצצו בתוך קני התותחים.
הסלר, מפקד מחנה הנשים, אמר בעת ביצוע גזר-הדין של רוז'ה רובוטה: "היא עשתה סבוטאז' [חבלה] ... וזה מה שיקרה לכל מי שינסה לעשות סבוטאז' בבית-החרושת ... זה פשע נגד הרייך הגדול, זה מעשה חבלה, והעונש בגינו הוא מוות".
רגע לפני שהחבל נכרך על צווארה, הספיקה רוז'ה רובוטה לזעוק בקול רם: "אחיות, נקמה! ... הֱיוּ חזקות ואמיצות". אותה קבוצה מחתרתית של נשים, שהצעירות ביותר בהן היו בנות חמש-עשרה, אכן, הייתה אמיצה מאוד.
נח בשבע + שגיאות (ב')
כשביקרנו בשרון, לא יכולנו להחמיץ את השלט, המפנה לעיר כפר-סבא. בערבית כתוב שם העיר באות בּ'; בעברית - אינו מנוקד; ובאנגלית - באות V. וזה נכון.
כפר סבּא מוזכרת בכתבים היווניים של יוספוס פלאוויוס (יוסף בן-מתתיהו), במסכת שביעית בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי ובכתובת, שנמצאה ברצפת בית-הכנסת בתל רחוב שבעמק בית-שאן - כתובת עברית מסוף התקופה הביזנטית (המאה החמישית עד המאה השביעית לספירת הנוצרים), והועברה למוזאון ישראל בירושלים כשהעתקה נמצא בקיבוץ עין הנצי"ב.
כנראה, הייתה כפר סבא הקדומה באתר הכפר הערבי כפר-סבא (כיום - שיכון קפלן בעיר), שבתקופת המנדט התגוררו בו כ-800 תושבים משבטי אבו כּישכּ.
לפי הכתיב היווני, קבעה האקדמיה ללשון העברית, עוד בשנות החמישים המוקדמות, ששמה הרשמי של העיר, כּפר סָבָא - למרות שמקובל בציבור לקוראה, כּפר סבָּא (לפי הכתיב הערבי של שמה).
כלומר, לאגדה העירונית (שסופרה גם לנכדתי בבית-ספרה), שהעיר נושאת את שמו של סבא אלמוני, שהתגורר באזור, אין רגליים כלל.
