שליח שבא לעולם

אם לא יצא לכם לראות ביוטיוב את הקלטת "חזני העולם מאוחדים בשירה ובתפילה ׳אבינו שבשמים׳ - תפילה לשלום מדינת ישראל", עשו זאת עכשיו. ביום רביעי, ה׳ באיר. ביום שישי, טרם שבת, במוצאי שבת, בראשון בבוקר, או בכל שעה, בכל יום מימות השבוע. שלחתי את הקטע לרב אליהו, שהוא "מזרחי" (קרי מעדות המזרח), והודעתי לו מראש, שלמרות שהקטע כולו בנימה אשכנזית, זו אחת התפילות שאני מצטט לעיתים קרובות ביותר, תפילה אותה הוא נושא מדי שבת בשבתו. אשכנזים, ספרדים, מזרחים - למי זה משנה? האם לא הפכנו חזרה לעם אחד, מאוחד, במדינתו? הרי כור ההתוך ששמו מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל מחק והסיר כל קמט, כל הבדל חיצוני, ונשארנו עם בארצו, יהודים חפצים בלב ובנפש. שלחתי את התפילה לנוצרים בקוריאה וברחבי ארה"ב, והם חזרו בהודיה לקב"ה, שכן לא צריך להיות יהודי להרגיש בלב פנימה את הפיוט ואת ניגונו בנימי נשמתנו. וישבתי ביום הולדתי, יום הולדתה של מדינתי, והעברתי את התפילה בחמישיות בווטסאפ, וענה יהודי חם, תומך ישראל, שדמעות נקוות בעיניו. אשתו, ניצולת שואה, נפטרה לפני שנתיים, אך קול השופר וזמר החזנים מחזיר אותה אליו ואלינו. איזו מתנה נפלאה קיבלתי אני, וקיבלנו כולנו, לכבוד יום הולדתה ה-72 של מדינת ישראל המודרנית. ונזכור שעל כולנו להדגיש תמיד שלא בת 72 המדינה כי אם בת 3,072, שכן לא נבראנו אודים מוצלים מאש. היסטוריה לנו, תנ"ך שניתן לעולם ואתו עשרת הדברות, הלכות עשה ואל תעשה. אימפריות עלו ונעלמו, צוררים עשו בנו שמות, והנה כולם אינם ואנחנו עדיין כאן, וזאת חייבים לזכור. בראש מורם אנחנו חוגגים 3,072 שנות קיום. בטלוויזיה שודר ראיון עם "הסבתא של המדינה". בת 92 ומתנדבת בבית החולים מזה 18 שנים. 41 נכדים ומספר דומה של נינים, וגם דור נוסף כבר קיים, והתגובות לכך שהדליקה משואה בערב יום העצמאות התש"ף שלהבה את דמיון כולנו. אפילו ציפי שביט, המצחיקה של המדינה, לא יכלה לה, לסבתא של המדינה.

זכות מיוחדת

טקס הדלקת המשואות השנה היה יוצא דופן - לא בפשטותו כי אם בנגינתו על נימי הלב. כל אחד ואחת ממשיאי המשואות מגלם עולם ומלואו, ואפילו עידן רייכל, שלו ודאי אין פחד-במה, התרגש ונשנק, וכמעט בכה בפני עם ואומה. נזכרתי בנשיא פרס ז"ל שהגיע במהלך הופעה של רייכל בנמל בצפון תל אביב. בן 90 היה הנשיא, והתכבד ועלה לבמה. הוא אומנם נשאר רק לשנים או שלושה שירים, אך לכל אלו שנכחו, כולל נציגי הסגל הדיפלומטי בארץ, היה זה ערב שאיש מאתנו לא שוכח עד עצם היום הזה. זכות מיוחדת. אם לרייכל נקוו דמעות בעינים, הרי שציפי שביט, שנראה היה לכל הצופים שהיא מתדיינת לה עם ישיבה של מעלה, ויש לה דיבור ישיר אתם, הצליחה להצחיקם. עד כדי כך, שאפילו הקב"ה בעצמו לא היה יכול לעצור בעצמו מלצחוק, והנה, אפילו דמעות כבר נקוות בעיניו. לא היה צורך בהפקת ענק. את מקום ה"פרודקשן" תפסו המהות והתוכן. בשנים שעברו, כבר לא ניתן היה ליהנות, מרוב השתוללות. שום דבר לא סיפק אותנו. הכל היה צריך להיות גדול יותר, צבעוני יותר, מפואר יותר, ממש כמו במעצמות הגדולות. אך מי אנו ומה אנחנו? בין המדינות הקטנות בעולם, עם המונה 14 מיליון אנשים. לא הגדולים, לא העשירים, גם לא החזקים ביותר. עם ענו וצנוע, עם פועל ויוצר, עם מחדש ומקיים את הנבואות שנאמרו בימי הנביאים. בניגוד לשנים עברו, גם הריבים כבר לא היו, וראו את ההבדל. אני זוכר במיוחד (לדראון, לא בחיוב) את הריב בין יולי אדלשטיין וראש הממשלה נתניהו. זה מושך לכאן וזה לכאן. זה אומר, "הטקס שלי", וזה עונה "לא כך יהיה". כולנו היינו חלק מאותו ריב, והדבר פגם בשמחת היום ובגודל השעה. השנה הטקס היה "ממלכתי" במלוא מובן המילה. נאומו של בני גנץ, יו"ר הכנסת, היה מלא כבוד, וכך גם הערכתנו. מסתבר שאפשר גם אפשר להתמקד בעיקר ובחיוב, ולהניח הצידה את הריבים השטותיים על זוטות, שבסופו של דבר שוכחים על מה הם נסבו ומתפלאים איך הגענו הלום. אנחנו כמו משפחה שטוב לה מדי, והילדים רבים ביניהם, וההורים אובדי עצות, כל שהם עושים וכל שהם נותנים אינו מספק אף אחד, ואין מנוח, אין מרגוע, ואיש לא מרוצה. מסתבר שצריך לקחת את הכל, לטלטל את החיים והנה, פתאום אנחנו מבינים מה חשוב ומה טפל, ובא לו נגיף להזכירנו זאת, להפוך את עולמנו.

אני הנגיף

נזכר אני בחגיגת בר מצווה בישוב ביהודה ושומרון. הגעתי לשם באוטובוס, הרבה טרם התחילו האנשים להגיע, ומשפחה אחר משפחה התכנסה לבית הכנסת או לאולם שהיה במרכז הקהילתי, אלו מביאים מגש ואלו מגש, וכולם משפחות מרובות ילדים, וכולם שמחים על שהגיע היום, אחד מיני רבים, כה רבים הילדים. אני שהגעתי מעיר קטנה בה לעיתים מוציאים מאה אלף דולר ויותר על חגיגה שכזו, עמדתי נפעם. בעירי מאות רבות של אנשים יתקבצו לבית מלון לחגיגה שמשאירה אותם תוהים - מה יהיה בחתונה? והם מבינים שהמתנות שנתנו כל כך זניחות, שכן בן המצווה תרם שני אמבולנים לארץ. אך כל זה ריק מתוכן, נוצץ - אך ללא מקור אור תמיד. לעומת זאת המשפחה, הקהילה והפשטות שפגשתי שם באותו ישוב מרוחק ישארו אתי לעד. בא לו נגיף ומנסה להגיד לנו דבר: הנה מה חשוב ומה לא. הנה המשותף, כולכם אחד, ואני - הנגיף - יכול להפילכם בלי בכלל להתאמץ. אין הבדל בין ראש הממשלה לבין אחרון מנקי הרחוב. אין הבדל בצבע עורכם. זכרו זאת והפנימו את אזהרתי. חייבים תהיו לעבוד ביחד, להכיר את העיקר, לתמוך זה בזה, ואולי יותר מכל, שימו לב לחוליות החלשות ביותר. שם אפגע הכי הרבה, בקלות כה מרובה, ועליכם החובה להגן עליהן, שכן אם תדעו לעשות זאת, תצאו מרוויחים, ייטב לכם. ואם תכשלו, הרי שגם לכם לא יהיה עתיד, לא לצעירים, ולא למי שחושב שהוא מחוסן. אני הנגיף, ואם אתם רוצים להתגרות בי, בבקשה, אין בעיה. ראיתי כבר את ראש ממשלת בריטניה שדיבר על "חיסון העדר". שלחתי אותו למחלקה לטיפול נמרץ. הוא התאושש וכבר יודע את שעליו לעשות. נשיא ארה"ב צחק ואמר "אין אני גרוע מהשפעת העונתית", ואחר כך עוד התהדר כטווס בנוצותיו והודיע "עד חג הפסחא, לא יותר". הוא בשלו, ואני עקשן לא פחות. חג הפסחא בא והלך, ואני עדיין פה, נהנה ומתרבה. אני יכול להמשיך עם דוגמה אחר דוגמה, אך נראה לי שאתם כבר הבנתם - אתי לא מתעסקים. אזכירכם, אם לא תדעו לדאוג לחוליות החלשות ביותר, המבוגרים, כמו גם ניצולי השואה, כמו גם החולים ובעלי מערכת חיסון כושלת, אם תזלזלו, אם תפטרו אותם בהנף יד ("הם ממילא זקנים, הגיע זמנם") אבוא אני ואבהיר לכם למי הזכות והיכולת להחליט מי הגיע זמנו ומי לא. ובכדי להסיר ספק מלבכם, הגיל והנעורים אינם מגן בפני. כך גם יוהרה וזלזול. הכל יתבטל שכן אין חסם ואין מגן מפני, שליחות הוטלה עלי, ואני אבצעה עד תומה, על הצד הטוב ביותר. השליח אמר את שלו, ולנו לא הייתה ברירה אלא לשנות את דרכינו. כך הגיע לו יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, וממנו עברנו מיד לחגיגות יום העצמאות, יום הולדתה של מדינתנו. האם המנגלים היו חסרים כל כך? האם לא ניתן היה להסתדר בלי כל הטיסות לחו"ל? מסתבר שטוב לנו, טוב לנו עד מאד, ואם רק היינו מסתפקים ב"מועט" - בכל שיש לנו בהשג יד - לא היה צורך בכל דבר אחר. אך דבר כזה לא ניתן להבין או ליישם, חייבים להזרק לתוך מערבולת שתוכיח לנו דבר כה פשוט ונעים שכזה.

אני השם רופאך

למי שקורות הנגיף עד כה לא הספיקו, והוא עדיין מייחל לכל אותם מוצרי צריכה מחו"ל, ונסיעות לחו"ל, וריבוי הדירות וההשקעות, ופינוק הילדים עד בלי די, אולי כדאי ללמוד מהסבתא של המדינה שאמרה לנו "צאו והתנדבו" זה ימלא אתכם בסיפוק, או ממי שהקימה את ארגון "הכנפיים של קרמבו" שאמרה לכל נערה לא לפחד לחלום, כי את כל החלומות אפשר להגשים - אם הם קשורים לנתינה לזולת, לעשיה, ולא לפינוק עצמי ולמותרות מיותרים. נראה לי ששלח הקב"ה שליח, וכל זמן שלא למדנו ולא הפנמנו, השליח ישאר אתנו, שכן משימתו לא הושלמה. עד שיגיע היום וכבר לא נותר יהיה לו מה לעשות, והוא יעזוב "כהרף עין", באותה פתאומיות בה הגיע. עד אז, נותר לנו לייחל ולקוות ולהתפלל, שנזכה שזה יקרה בחודש זה ממש, שכן חודש אייר הוא "אני השם רופאך" כנאמר בספר שמות ט"ו 26.