עם בוא הסתיו חלה. הרופאים לא הצליחו לאבחן בדיוק מה הייתה מחלתו, אך הלעיטו אותו בתרופות, בדיקות דם ועצות בלי סוף. עד מהרה לא הצליח אפילו לצאת ממיטתו ולעשות פעולות פשוטות. היה צורך להביא לו מישהו שיטפל בו עשרים וארבע שבע. הדבר די הרגיז אותו, מחר ותמיד היה עצמאי ולא אהב זרים בביתו, במיוחד כאלה הנוגעים בחפציו והוא עוד נאלץ להסתייע בהם לעשות פעולות פשוטות של יום יום.
המחלה אילצה אותו להסתגל לחיים חדשים ולאנשים חדשים וזאת הייתה גלולה שקשה היה לו לבלוע.
אחד הדברים שעשה כדי להימנע ממגע מכל הנעשה מסביבו, היה להתרכז בעץ שמחוץ לחלונו, לראות כיצד השלכת מאלצת מדי יום את העץ להשיל את עליו, וכל יום להיראות יותר ויותר עירום. הוא התבייש קצת עבור העץ, העומד כך בעליבותו. מעולם לפני כן לא התפנה לראות שלכת בהתהוותה והמחזה היה חדש עבורו ומרגש.
כל יום שעבר הרגיש כיצד חייו נשאבים ממנו החוצה. כל התרופות שנאלץ לקחת לא עזרו, המחלה עדיין לא אובחנה וגופו הלך ונחלש. בתוך תוכו כבר השלים עם העובדה שלא יחיה עד סוף אותה שנה, וכבר לא היה נרגז ומדוכא כבתחילה. הפך אדיש לנעשה מסביבו ונתן למטפלים בו לעשות כרצונם, משל גופו כבר לא היה גופו. על דבר אחד הקפיד, והוא להשאיר את הוuילון מוסט כדי שיוכל לראות את העץ, שבדרך משונה הפך לחברו הטוב ביותר.
הימים הלכו והתקשרו עם התקרב החורף, והרוחות החלו לנשוב ביתר שאת. העלים נשרו מהעץ בקצב הולך וגובר, ולאיש נראה שאולי העץ ממהר מדי לפשוט את עליו ולהישאר עירום בקור. זאת בניגוד להיגיון שלו שעם גבור הקור יש להתעטות ביותר שכבות ולהתחמם. כמובן, שהגיונו של אדם אינו דומה להגיונו של הטבע ועם הזמן הוא קיבל גם את זה.
כל יום שעבר גרם לו להיות חלש יותר, התקשה כבר לנשום ולנוע במיטה. ובבוקר אחד ראה את העלה האחרון של העץ נלחם כדי להישאר צמוד לענף, אך מפסיד בקרב. וכמה דקות אחרי זה עצם את עיניו, בפעם האחרונה ונכנע אף הוא.
