כל פעם שרק חושבים על אוכל וזיכרון מיד נעמד לו מרסל פרוסט עם מגש עוגיות המדלן הניחוחיות שלו בפינה של המוח ורומז לך "תוותרי, את המאסטר-פיס בעניין כבר כתבתי, אז אין צורך להתחיל לנסח כותרות בנוסח 'בעקבות הניוקי האבוד' או משהו בסגנון". "הבעיה היא מרסל", המשכתי את שיחתנו הדמיונית, "שמה לעשות, מדובר בארוחה נוטפת נוסטלגיה עד כדי סכנת החלקה, שמתרחשת במסעדונת קטנה במושבת ילדותי (שבינתיים כבר טפחה לעיר) עם חברתי הוותיקה מכל שעומדת להתחתן באותו שבוע!". דחפתי לו חופן עוגיות לפה והשתקתי אותו סופית. טיעון מנצח, תודו.
המסעדונת הנדונה היא בולוניה, פיצרייה שקמה לפני 21 שנה ומאז הפכה למסעדה ואף החליפה את בעליה הוותיק (גדי השרמנטי) בוויקי וארנסט - מלצרית שעבדה במקום ובן זוגה, שהחליטו לשמור על הגחלת בנוסח עדות המיסטיק פיצה (אתם יודעים, "עיירה" קטנה, מסעדונת איטלקית אהובה, מלצרית נאמנה, והשאר היסטוריה הוליוודית). מלבד שינויים קלילים בתפריט הם גם עורכים אירועים במסעדה ומחוץ לה (קייטרינג לעד 50 איש).
נורית ואני התכנסנו כאן לעסקית צהריים נוסטלגית כדי לציין (באיחור לא אופנתי כלל) יומולדת וכדי לגמרי להגדיש את סאת הסמליות, חתונה. בשביל הפרוטוקול צריך לציין שבולוניה היתה מבחינתנו מקום עלייה לרגל אחרי פעולות בצופים לפיצה עם זיתים שחורים (חידוש קולינארי על סף הגורמה בשנות ה-90 המוקדמות) ולניוקי רוזה - כשכבר קיבלנו יותר מ-10 שקל דמי כיס לחודש. יותר מ-15 שנה מאוחר יותר (אלוהים תהרוג אותי עכשיו, אני כה זקנה!) תהינו האם יש אפשרות להתחרות בזיכרון טעמי הילדות ולהישאר בחיים.
המקום קטן וצבעוני, מלא פרסומות ישנות של קוקה קולה (פעם גם היו כאן ציורים של גארפילד) ומקושט בצבעי הדגל האיטלקי. אפשר לשבת בקומת הכניסה, בקומת גלריה חמודה (שמשמשת גם לאירועים קטנים עד 25 איש) או בחוץ מתחת עץ מקושט באורות מנצנצים. התיישבנו לנו בחוץ לצד שולחן עץ ובהינו על רחוב אוסישקין שעבר מתיחת פנים רצינית מאז ילדותנו.
התפריט לא השתנה כמעט בכלל (פיזית, מדובר באותם דפים מנויילנים עם תמונות של מנות והסברים על מה זה בולונז. אותנטיות ניינטיזית איכותית במיוחד). כיוון שהגענו קצת מאוחר לצהריים (סביבות 16:00), באופן אותנטי לא פחות מהתפריט, האנטיפסטי כבר נגמר וכנ"ל הניוקי רוזה המפורסם. נאנחנו קלות והזמנו במקום את סלט הבית ופוקצ'ה עם שום, מוצרלה ועגבניות טריות. הסלט נחתך גס, תובל בעדינות וכלל ירקות יפים וטעימים. הפוקצ'ה שלצידו עשתה עבודה מוצלחת בניגוב הרוטב והיתה פתיח מעורר נשכחות.
העסקית כאן מוגשת בין 12:00 ל-17:00 וכוללת מנה ראשונה, עיקרית ושתייה (קלה או חמה) בשתי רמות מחירים (לפי העיקרית) - 49 או 59 שקל. אנחנו הלכנו על העסקית היקרה יותר (בכל זאת לא כל שבוע לוקים בהתקף נוסטלגיה) והזמנו רביולי תרד וגבינה ברוטב א-לה-וודקה (אם תרצו, רוטב רוזה שעבר את גיל 18 וכבר מותר לו להשתכר) ושני חצאי מנות לזניה - חצילים ובשר. רוטב הרביולי היה עשיר וטעים, בסמיכות מדויקת של עגבניות וטאץ' של שמנת וטעם הוודקה הורגש אבל לא השתלט. הלזניות מצידן לא ביישו את הפירמה והיו עשירות בגבינה ובשמל, רוטב בולונז וחצילים (בהתאמה). אין ספק שמדובר באוכל מנחם ומשביע שתפור לאירועים כאלה ובאופן מפתיע גם לא הכביד והשאיר אותנו בכושר לקינוח (בתוספת 10 של למחיר העסקית). לא פסחנו על הטירמיסו עם אמריקנו בצד והפלגנו לנו אל עבר השקיעה...