א"ב יהושע אתה בורח מהמילה נכבה

א"ב יהושע, קראתי בעניין רב את מאמרך הנושא את הכותרת "העבודה המוסרית של ס' יזהר" במוסף "תרבות וספרות" בעיתון הארץ ביום ו' 15.5.20. אודה, שכבשו אותי כבר שורות הפתיחה של המאמר - "שני סיפוריו של ס' יזהר, "השבוי" ו"חרבת חזעה", שנכתבו תוך כדי מלחמת השחרור, שימשו בשנים שלאחר מכן בעיני רבים מאתנו כאות ליכולתה של הספרות וגם לחובתה להתמודד עם עוולות מוסריות ובעיות מוסריות כלפי אזרחי האויב, גם במלחמה שראינו אותה אז כצודקת לגמרי". אולי קהל הקוראים שכח, שהיה עיתונאי בשם טומי לפיד, לימים היה מנהיג מפלגה בישראל, חבר כנסת ושר מכובד בממשלת ישראל, שקרא לשני הסיפורים של ס' יזהר, "השבוי" ו"חרבת חזעה" בכינוי המצמרר "תעמולה נאצית, תעמולת גבלס". בכך תרם טומי לפיד תרומתה "צנועה" לגילויי ההתלהמות, שלמרבה הצער, הולכים וגוברים בחברה הישראלית. אני כמורה חוויתי יציאה זועפת ומתריסה של תלמיד בבית ספר תיכון מהכיתה לאות מחאה, כי למדו באותו יום בכיתה את הסיפור "השבוי". הוא לא היה מוכן לקבל שהסיפור הוא חלק מתוכנית לימודים בספרות עברית של משרד החינוך. דווקא מול גילויי התלהמות קשים ובוטים נגד הסופר ס' יזהר, כמו של השר טומי לפיד או חוקר הספרות שלמה צמח ורבים רבים אחרים, אני מצר מאד, שהספרות העברית בלמה עצמה ולא המשיכה לשאת באומץ במחויבויות המוסריות להמשיך לעלות במעלה ההר ולהציג את התיקון הצודק. א"ב יהושע, הניסוח "התמודדות עם עוולות מוסריות" הופך לניסוח עקר של מילים חיוורות, כשנעדר האומץ לשאול שאלות מתחייבות. אני מצפה שלספרות ולשירה העברית יהיה אומץ לאתגר את החברה הישראלית איך מתקנים את העוול ולא מסתפקים רק במלל עקר ומתייסר.

פקודות לא חוקיות

אני מצפה להעלאת שאלה מתחייבת, האם הקמת מדינת ישראל - לה נכספנו, כשאנחנו מברכים ושמחים על הקמתה והתפתחותה - הייתה חייבת להיות כרוכה בחורבן של חברה פלשתינית שהתקיימה כאן עד שנת 1948. א"ב יהושע, "ההתמודדות עם עוולות מוסריות", עליה אתה כותב, מחייבת את הספרות והשירה העברית לאתגר את החברה הישראלית, לא רק להסתפק בהכרת עצם קיום העוול, אלא להתמקד בתיקון למה שגרמנו בהרס של למעלה מ-500 כפרים ערבים, גירוש תושביהם והפקעת אדמותיהם כדי ליישב בהן יהודים. הדילמה של החייל בסיפור "השבוי", השוקל האם לשחרר את רועה הצאן ובכך להפר פקודה, הייתה חייבת לנווט את הספרות העברית ולאתגר אותנו כחברה, האם מותר לנו לציית לפקודות לא חוקיות, כמו גירוש ילידי הארץ הזו מבתיהם. א"ב יהושע, אסור לנו לפחד מהמילה "נכבה". למילה הזו יש נוכחות עצובה בנוף הישראלי, במשוכות הצבר של כפרים נטושים, בבתים עטורי קשתות בערים כמו יפו וחיפה ובזיכרון של הקהילה הפלשתינית החיה כאן. חובה עלינו להכיר שאת העוול הזה יש לתקן. מצער אותי, שנדם הקול של השירה והספרות העברית בדרישה ליטול על עצמנו מחויבות לתיקון העוול, שנגרם לעם שחי כאן אתנו - כי "תאומים ילדה אותנו הארץ הזו" (כותרת שיר של אחת המשוררות האמיצות, חיה קדמון, שהכירה בחובה שלנו לתת תשובה מוסרית ולתקן את העוול שנגרם לעם הפלשתיני).

לא נטל אקדח

מצער, שהספרות העברית נבהלת, היא נעדרת האומץ שמוכר לנו מהשירה הנבואית, שהעזה לומר להנהגה מושחתת "שִׁמְעוּ.. קְצִינֵי סְדוֹם" ולא נרתעה גם להתייצב אל מול דעת קהל עוינת מתלהמת המשתוללת בכיכרות ולומר בנחישות - "הַאֲזִינוּ ... עַם עֲמוֹרָה". א"ב יהושע, ברשותך אתמקד בדוגמאות ספורות. לשם דוגמה, שמחתי מאוד ביום, שישראל חתמה על הסכם שביתת נשק עם מצרים בחודש פברואר 1949 וזאת בתום מלחמה, בה נפלו 6,000 אזרחים מדינת ישראל ורבים מהם בחזית הדרום הקשה. אני מצטער, שעד היום נפקד קולה של הספרות והשירה העברית, כשמיד לאחר חתימת ההסכם גורשו כ-3,000 תושבים ערבים מפלוג'ה - כיום העיר קריית גת. אני מצטער, שעד היום נפקד קולה של הספרות והשירה העברית, כששנה לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצריים מגרשים כ-2,500 ערבים ממג'דל - כיום העיר אשקלון. ואולי אשאל עוד שאלה. היכן הייתה הספרות העברית, כשהופקעו כ-700,000 דונם מהאדמות של הפלשתינים שנותרו בארץ. אני מצר, שהכותבים נגד ס' יזהר עלו בדיון הארוך והמייגע בעיתון הארץ על שרטון השאלה השטותית - מדוע ס' יזהר לא נטל אקדח וירה לעברם של מגרשי הערבים בשכונת מגוריו ברחביה. ובאמצעות אי-נטילת האקדח "הוכיחו" את מה שנראה בעיניהם פגמיו המוסריים של הסופר ס' יזהר.

מתנה יקרה

במקום דיון עקר על האקדח חובה על הספרות והשירה העברית לבקש את תיקון העוול למאות המגורשים משכונת קטמון, השכונה הגרמנית, שכונת רחביה, טלביה, ליפתא ועוד ברחבי ירושלים - התיקון דרוש מאוד למטענים הערכיים המונחים בארון הספרים היהודי. ארון הספרים היהודי על מטעניו הערכיים פונה אלינו בתחינה ובצעקה גדולה, כי בלעדי התיקון לעוול שנגרם לעם הפלשתיני, המתנה היקרה שיש לנו - מדינת ישראל - לא תוכל לרדת מהשרטון המדמם עליו עלינו לפני שבעים ושתים שנים.