מומלץ לתומכיו של ראש הממשלה - אם בריאותם יקרה להם - להימנע מקריאת החלטת היועמ"ש מני מזוז לסגור בזמנו את תיק השוחד של אריאל שרון. כי ההחלטה של מזוז לסגור את התיק - מראה בפעם המי יודע כמה - עד כמה העשייה המשפטית היא כחומר ביד היוצר וכמיטב כושר הפילפול שלו - ברצותו יחליט כך וברצותו יחליט ההפך מכך.
תזכורת:
היועץ המשפטי לממשלה דאז, כיום שופט בית המשפט העליון, מני מזוז, סגר בזמנו את תיק השוחד של שרון במסגרת פרשת "האי היווני", ובכך - ביטל את המלצתה של פרקליטת המדינה דאז, לימים שופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל, להגיש כתב אישום נגד שרון בקבלת שוחד. בהקשר זה יודגש: עדנה ארבל כבר הכינה טיוטת כתב אישום נגד שרון, וכתב האישום אף מצא דרכו לכלי התקשורת - עד שהתעוררו האשמות כנגד ארבל, על כך שהיא התכוונה, באמצעות פרסום כתב האישום, ללחוץ על מזוז להגיש אותו.
היועמ"ש מזוז תקף אז את פרקליטת המדינה עדנה ארבל, בשל המלצתה להגיש כתב אישום, באופן שטרם נראה כמותו - לא עד אז וגם לא מאז. כי זאת לדעת: עדנה ארבל עשתה את מרבית שנותיה המקצועיות בתחום הפלילי כפרקליטה מן המניין, כפרקליטת מחוז וכשופטת מחוזית - עד שהגיעה לכהן כפרקליטת המדינה.
והנה מגיע מני מזוז, שזה עתה התמנה ליועמ"ש, ועם ניסיון חיוור למדיי בתחום הפלילי, ונועץ בעדנה ארבל חרב חדה וארוכה במקום הכי כואב שבו ניתן לפגוע בפרקליט: לצד החלטתו לסגור את התיק, מזוז מאשים את ארבל - כך פורסם אז בהרחבה בתקשורת - שארבל סימנה מראש את המטרה להאשים את שרון בקבלת שוחד. במילים אחרות, היועץ המשפטי לממשלה מאשים את פרקליטת המדינה בתפירת תיק שוחד לשרון. והפרקליטות כמרקחה. הלם מוחלט השתלט עליה.
אין ספק: עדנה ארבל לעולם לא תשכח את מדקרות החרב הזו שבה מזוז כך התנפל עליה. והיא שתקה אז. והיא שותקת עד היום (אגב כך, צפה כאן שאלה מטרידה - האם מזוז היה מעז כך להתנפל על פרקליט מדינה שהוא גבר? והאם פרקליט מדינה שהוא גבר היה שותק אל מול ההתנפלות הזו? בהקשר זה, ראוי גם להזכיר שמזוז, ממרום מושבו כשופט עליון, פגע לא מזמן בפרקליטה שטענה בפניו, וציווה עליה במהלך הדיון: "גבירתי תסתום את הפה", יותר מאוחר הוא התנצל על דבריו אלה)
מכל מקום, דומה שאילו באותם ימים עדנה ארבל הייתה מתנערת לרגע מהממלכתיות שהיא התעטפה בה - היה ביכולתה להשיב למזוז כהנה וכהנה, כי מי שסימן כאן מטרה - איננה היא, אלא דווקא מזוז עצמו הוא זה שסימן מראש את המטרה לסגור ולטרוק את תיק השוחד של שרון על אצבעותיה של ארבל.
בהקשר לסימון מטרה, קשה שלא להתייחס כאן לאחת המהמורות הרציניות שהיה על מזוז לדלג מעליה בדרך לסגירת תיק השוחד של שרון. הכוונה לחשד הכבד שהיה נעוץ בעובדה, שבנו של שרון, גלעד, הועסק ע"י אפל בפרויקט האי היווני וקיבל בהקשר זה כסף בסכומי עתק. החשד היה שהמדובר בהעסקה פיקטיבית וכיסוי לכספי שוחד שלמעשה ניתנו לשרון באמצעות בנו. לאורך עמודים שלמים בהחלטתו של מזוז ניכר היה שהוא ממש יוצא מגדרו לתאר את גלעד כאדם חרוץ וברוך כשרונות שהיה ראוי לכל פרוטה שאפל שילם לו, ולכן לא היה מדובר בהעסקה פיקטיבית. אבל היה גם פיל גדול באמצע החדר: גלעד שרון שמר על זכות השתיקה. כלומר, אם הכל כל כך יפה וזוהר - למה לשתוק? ההסבר המשפטי היבש שסיפק מזוז לכך - עדיין אינו עונה על השאלה למה מזוז כל כך התאמץ, וממש הזיע, כדי לשבח חשוד, שנמנע להעיד בעצמו על כישוריו ונסיבות העסקתו - תוך ניצול זכות השתיקה. במילים אחרות, עולה כאן חשש כבד, שמזוז סימן לעצמו מטרה לסגור את תיק השוחד של שרון ויהי מה.
עד כאן הייתה זו תזכורת כדי להגיע לגוף העניין: במסגרת החלטתו לסגור את תיק השוחד של שרון מתייחס היועמ"ש מזוז, בין היתר, לשאלה אם התמיכה הפוליטית של דודי אפל באריאל שרון - ניתן להגדירה כטובת הנאה במסגרת עבירת שוחד. מזוז קובע בהחלטתו - תוך הסתמכות על פסיקה נרחבת בעניין - שתמיכה פוליטית היא אכן טובת הנאה הניתנת לאיש ציבור כדי להצליח במאבקיו הפוליטיים. אלא שלצד זה קובע מזוז, שטובת הנאה אומנם מוגדרת בחוק כשוחד, אלא שמזוז מסייג את עבירת השוחד וקובע שטובת הנאה בדמות תמיכה פוליטית - אינה מחייבת מאליה את המסקנה שהמדובר בעבירת שוחד, שאם לא כן - כפי שקובעת הפסיקה - אם כל טובת הנאה תחשב שוחד אנו עלולים להגיע לידי אבסורד. במילים אחרות, מזוז קובע שתמיכה פוליטית הינה אומנם טובת הנאה אבל אין למהר ולהסיק מכך מניה וביה שהיא מהווה שוחד.
בהקשר זה חשוב להביא כאן ציטוטים מפסקי דין של בית המשפט העליון שהובאו בהחלטתו של היועמ"ש מזוז לסגור את תיק השוחד של שרון - להלן הדברים:
"גבולותיה של עבירת השוחד אינם תחומים בצורה נוקשה. הציר המרכזי סביבו סב סעיף 290 (לחוק העונשין) הוא הרכיב הנסיבתי "שוחד". אולם רכיב זה, כשהוא עומד לעצמו, אינו מוגדר דיו... נוכח רוחב יריעתן של הוראות החוק, על בית המשפט להיזהר שלא יילכד ברשת מי שהדין אינו חל עליו... סכנתה של לכידה "עודפת" כזאת היא כי יורשע בעבירת שוחד מי שמעשיו אינם שקולים לקלון שבלקיחת שוחד. יש גם מקום לחשש מפני סילוף משמעות העבירה, כשמשמעות הסילוף היא שחיקת החומרה היתרה שבעבירת השוחד... כבר הזהיר השופט ויתקון, כי אם נחיל את ההוראות האמורות בעניין טובת הנאה, שיכולה לשמש כשוחד, באופן מילולי, נגיע לפעמים לידי אבסורד. יש כאן, במעשה-חקיקה זה...מידה רבה של overkill... ועל כך חזר השופט י' כהן (כתוארו אז) תוך שהוא מוסיף, כי בסופו של דבר אין להתעלם מאמות המידה שמכתיב לנו השכל הישר, כשאנו באים לשקול אם מתן טובת הנאה מהווה עבירת שוחד...".
עד כאן ציטוטים מפסקי הדין של בית המשפט העליון.
מזוז מסכם את פסקי הדין הנ"ל בקביעה כי (ציטוט):
"דומה כי התחום של הפעילות הפוליטית הוא אחד התחומים בהם אם נחיל את הוראות החוק בעניין "טובת הנאה", שיכולה לשמש כשוחד, באופן מילולי, נגיע לפעמים לידי אבסורד, כלשון בית המשפט לעיל" (יצוין כי במקרה של שרון טובת ההנאה הזו אכן לא נחשבה ע"י מזוז כשוחד).
ראוי לשים לב: מזוז קובע לעיל שהפעילות הפוליטית היא אך "אחד התחומים" שבהם טובת הנאה לא מהווה מאליה עבירת שוחד. כלומר, שקיימים תחומים נוספים כאלה. האם תחום הסיקור העיתונאי נמנה על אותם תחומים? האם לא ניתן לגזור מכך שסיקור עיתונאי חיובי דינו כדין תמיכה פוליטית? במילים אחרות, האם לא ניתן לקבוע, שסיקור עיתונאי חיובי הוא אומנם טובת הנאה, אבל - כמו תמיכה פוליטית - אין היא מהווה מאליה שוחד - כי אחרת יהיה בכך משום אבסורד?
ולענייננו:
בכתב האישום נגד בנימין נתניהו טוענת הפרקליטות כי הסיקור החיובי שקיבל נתניהו באתר וואלה הוא טובת הנאה שהייתה חיונית לצרכיו הפוליטיים, ולטענת הפרקליטות המדובר בקבלת שוחד.
אלא שבאנלוגיה למה שראינו בהחלטת מזוז לסגור את תיק השוחד של שרון - העובדה שמדובר בטובת הנאה שניתנה לנתניהו בדמות סיקור חיובי - עדיין אינה מחייבת באופן אוטומטי את המסקנה שהמדובר בשוחד. במילים אחרות, גם אם תוכיח הפרקליטות שנתניהו קיבל מוואלה טובת הנאה בדמות סיקור חיובי - גם אז הפרקליטות לא תוכל להסתפק בכך, ויהיה עליה גם להוכיח - כפי שעולה מפסקי הדין של בית המשפט העליון - שטובת ההנאה הזו מהווה בנסיבות העניין מתן שוחד ולא טובת הנאה שאיננה שוחד.
ולסיום, אם נחזור לרגע לתחילת הדברים:
אם נתניהו יעיין ב-76 עמודי ההחלטה של מזוז לסגור את תיק השוחד של שרון - עלול הדבר להסב לנתניהו תסכול רב וגם תחושה עזה של חוסר מזל, שכן - יועמ"ש בדמותו של מני מזוז, ועם מצב רוח "מתאים" - לא היה מתקשה לסגור את תיקו של נתניהו, וזאת - בהרבה פחות מאמץ מזה שהושקע בסגירת תיק השוחד של אריאל שרון.
