שנות שלטונו של הליכוד התאפיינו בחלוקת תפקידים ברורה: הבוחרים העניקו כוח כדי לראות את נציגיהם במשרדי הממשלה, ובתמורה קיבלו - חוץ מהזדמנות לממש את השקפת עולמם - תחושת שייכות; חלק מהמערכת שקוראים לה ישראל. אפשר לקרוא לזה הצבעה תמורת גאווה.
אבל הגאווה הזו הופכת אט-אט לנטל. ואנחנו מקבלים לכך לאחרונה אילוסטרציה מהדרום הפרוע; בנגב אין משילות. בסרטונים ברשתות החברתיות נראה צבא שכל-כולו הכלה וכניעה לפשיעה ולפרוטקשן של כנופיות בלב הארץ. זו התחושה של רבים מתומכי הליכוד ביחס לנבחריהם: אין שלטון, במובן הפשוט של אי-מימוש מלא של השקפת העולם וסדר היום של הימין. התחושה היא שהערכים והעקרונות של הפקידות הבכירה בישראל, מערכת הביטחון, ומערכות אכיפת החוק והצדק - מוכתבים ממקום אחר, לא מהממשלה הנבחרת. ממשלת האחדות רק אוששה את התחושה: המערכות האלה הרבה יותר קרובות ברוחן ובמהותן ל"מפסידים". מערכת המשפט, למשל, רגועה עם שר המשפטים החדש מכחול לבן. הוא, בניגוד לקודמו מהליכוד, "לא לעומתי".
אין טעם להאשים בכך את כחול לבן; זו מפלגת פקידים שמעולם לא התיימרה להיות משהו אחר. האשמה רובצת על כתפי מי שהובילו את המדינה בעשור האחרון. שרי הליכוד חוששים להיכנס לעימות עם הפקידות הבכירה של משרדיהם. מעטים מאוד מהם מוכנים לשנות סדרי עולם תוך כדי מאבק בהתנגדות של בכירי משרדם; רובם בפירוש מבוהלים ממשולש הכוח פרקליטות-אגף תקציבים-נציבות.
אסור גם לטשטש את אחריותו של ראש הממשלה נתניהו, שכשל במשימה הגדולה, והיא הרפורמה בשלטון הפקידים. לרבים בליכוד ותומכיו, זה היה נראה מחיר לגיטימי: הליכוד נבחר קודם כל כדי לצמצם את נזקי אוסלו וההינתקות, לחזק את הביטחון, לבנות את הכלכלה ולהשתיק את מחרחרי ה"צונאמי המדיני". אבל כעת מתחזקת תחושה מרה של שנים אבודות, שנים שבהן השתרשה הכניעה למנגנונים ולפקידות, ולא נעשה דבר כדי לתקן את החולי.
החולי הזה פוגע גם במוביליות החברתית של הפריפריה, שהייתה אבן היסוד של ההצטרפות לליכוד. אם צעיר מירוחם לא יכול לחלום על אגף התקציבים כי מכרזיו תפורים, אם סטודנטית למשפטים שלמשפחתה אין קשרים לא יכולה לחלום על התמחות אצל השופטים הנחשבים, ואם שירותי השידור הציבורי מאיישים ומקדמים בעיקר את הדומים להם - הליכוד יאבד את כוח המשיכה שלו כאופציה שלטונית.
זה לא רק עניין של אידיאולוגיה; זו תחושת המפתח של שותפות אמיתית בשלטון. נתניהו נושא גם באחריות למה שקורה בפרקליטות, באגף התקציבים, וגם במדיניות ההכלה בצבא. בליכוד מוכרחים להבין כי אם הדברים יימשכו כך, הקולות האלה יישמעו עוד ועוד. "מה הטעם להצביע ליכוד", תרחף השאלה מעל הבחירות הבאות, אם בסוף "אין שלטון ימין".
זה לא מאוחר, בתנאי שראשי הליכוד יבינו שהדור הנוכחי אמור לכתוב את פרק הסיום של המהפך ההיסטורי. ואם יהיה צורך, נהפוך את זה לנושא של הבחירות הבאות.
