עד היכן אמורים ללכת בצורה עיוורת אחרי אידאולוגיה, או יותר נכון אידאולוגיה לכאורה? עד כמה רחוק יכול אדם ללכת ולהצביע עבור פוליטיקאי, אך רק כי הוא משייך עצמו לצד מסוים במפה הפוליטית או למפלגה ספציפית?
כבר יותר מעשור שמועמד הימין לראשות הממשלה הוא בנימין נתניהו. מן הסתם שליכודניק, או לחלופין אדם ימני המשייך עצמו למפלגה אחרת, יהיה מעוניין כי נתניהו, המועמד המחזיק בהשקפת עולמו, ינהל את המדינה. אך איפה עובר הגבול? האם ראוי להצביע לפושע מושחת רק על-מנת שהימין יישאר בשלטון? עד כמה המטרה מקדשת את האמצעים?
זה נכון שבקרב אנשי הימין מתקיים רצון עז שהליכוד יישאר בשלטון, אך לא פחות מכך - קיים פחד מאיים ומשתק שהשמאל יקבל את המושכות; והפחד הזה הוא אחד המניעים הבולטים המביאים אינדיבידואל לשים מחל בקלפי והוא משחק תפקיד חשוב מאין כמוהו בהבנת האופן בו ציבור שלם מעלים עין מחטאיו של מנהיגו.
קשה לתהות ולחשוב איזו עוד ברירה יש לאדם המחויב לאידאולוגיה הימנית שלו; מבחינתו קיימות שלוש אפשרויות: א. להעלים עין מהשחיתות במקרה הטוב או למכור את ערכיו המוסריים בעיניים פקוחות במקרה הרע ולהצביע ימין, לא משנה לאיזו מפלגה. בסופו של דבר קולו הולך לנתניהו בכל הקשור לראשות הממשלה. ב. לבגוד באמונותיו ובאידאולוגיה שלו ולהצביע למפלגה אשר תשלח את דייר הקבע מבלפור לקיסריה או לרחוב עזה. ג. להרים ידיים בייאוש ולבחור במחאתיות בפתק לבן או בכלל לא להצביע, ובכך לוותר על הכלי הדמוקרטי המאפשר השפעה. בכל מקרה, במצב כיום, כאשר הציבור הימני והערכי מגיע לקלפי, הוא מפסיד.
כל זה אם מתעלמים כמובן מכך שנתניהו הוא ראש ממשלה כושל, גם מבחינה ימנית: בתקופתו עוטף עזה הפכה למגרש המשחקים של החמאס והשגרה של המתגוררים שם נהייתה מורכבת מירי בלתי פוסק של טילים וממציאות של טרור; בזמן כהונתו האינסופית הוא מחריף את השסעים החברתיים ומטפח את הפערים הכלכליים בין המעמדות עד כדי כך שדור שלם לעולם לא יסלח לו על הזוועות והפרעות שביצע במחירי הדיור; הוא ממשיך את ההסתה אשר ביצע ערב רצח ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז"ל; ועוד ועוד, היריעה קצרה מלהכיל... אבל שוב, גם עם האידאולוגיה של ראש הממשלה מתבררת כריקה, הפחד שהשלטון יעבור לשמאל מסרס כל מחשבה על שינוי דפוסי הצבעה.
האיום העיקרי
סקרי הבחירות האחרונים צופים ניצחון סוחף לליכוד ומזערי לגוש הימין, במה שכנראה קורץ וקוסם לנתניהו ללכת למערכת בחירות נוספת. הפיצול של כחול לבן מעניק ניצחון מזהיר למפלגת השלטון, אך כלל לא בטוח כי נתניהו יצליח להשיג רוב של 61, כיוון שמן הסתם אם יהיו בחירות צפויים חיבורים ואולי אף צירופים של שחקנים שונים שאינם נמצאים כרגע במגרש. ועדיין, לא ניתן להתעלם מכמות המנדטים האינסופית של הליכוד בסקרים - כארבעים, סימן קריאה.
הדבר כנראה נובע מהטיפול במגיפת הקורונה, לפחות בכל הקשור לפן הבריאותי; מגרעותיו של נתניהו רבות ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים, אך הטיפול שלו במגיפה משביע רצון וראוי לשבח. נכון, היו מחדלים כמו השערורייה הכאובה של בתי האבות או הפיאסקו בנמל בן-גוריון, שם נכנסו לישראל אנשים אשר לא עברו בידוד, אך אי-אפשר להתכחש לעובדה כי העקומה השתטחה.
פה ושם שומעים קולות מהליכוד הרומזים כי אין להם בעיה ללכת לבחירות, אך האיום העיקרי מגיע מכיוונו של נתניהו אשר רוצה להעביר תקציב חד שנתי כי כך יוכל, בתוך כתשעה חודשים - הזמן האחרון להעברת התקציב הבא אם לא יעבירו עכשיו תקציב דו-שנתי - לתמרן ולהתחיל מהלך שיוביל לבחירות, מכיוון שאם התקציב הבא לא יעבור, ישראל תלך שוב לקלפי בלי שכיסא ראש הממשלה יעבור אוטומטית לרה"מ החליפי בני גנץ.
כך, תיאורטית, נתניהו גם יקבל סיפוח בחסות כחול לבן וגם יילך לבחירות שבהם יכול להיות שינצח. במקרה כזה, מי שבכל מקרה יפסידו הם בוחרי הימין. האם נתניהו יעשה להם את זה - האם שוב יעמיד אותם במבחן בו יצטרכו לבחור בין עצימת עיניים או מכירת ערכי המוסר שלהם, ובין בגידה באמונותיהם ובאידאולוגיה שלהם?
