שוטרים במשטרת סן אנטוניו היכו בשנת 2007 צעירה בצורה כה קשה, עד שלא יכלה לפתוח את אחת מעיניה. הצעירה טענה, כי הם כפתו את ידיה, אזקו את רגליה והיכו אותה שוב ושוב בראשה. השוטרים טענו שהפעילו אלימות נחוצה "לשם ביטחון הכלל". זו הייתה מילה נגד מילה. אותה צעירה הייתה לבנה; אילו הייתה שחורה, ייתכן מאוד שלא הייתה שורדת כדי לספר – טוען דייוויד הנדרסון, עורך דין בתחום זכויות האדם ותובע לשעבר, במאמר באתר ניוזוויק.
אלימות משטרתית בארה"ב הייתה נפוצה באותה עת והיא כזו גם היום, אומר הנדרסון. איש מאותם שוטרים לא הועמד לדין. מה שאירע לג'ורג' פלויד, בראונה טיילור, טוני מק'דייב ורבים אחרים מלמד, ששחורים הם הקורבנות העיקריים של אלימות זו. המשטרה מנצלת לרעה דוקטרינה משפטית שנועדה להגן עליה, כדי לחמוק ממתן הדין על אלימות שאנשיה מפעילים נגד מי שעליהם הם אמורים להגן.
המשטרה מסתתרת מאחורי הדוקטרינה הקובעת, כי שוטרים לא יורשעו על אלימות כל עוד מעשיהם אינם "מפרים בגלוי חוק ברור". הדוקטרינה הזאת היא פרי יצירתו של בית המשפט העליון האמריקני, ומשמעותה היא שקורבנות האלימות לא יזכו לצדק אם לא יוכלו למצוא תקדים זהה כמעט לחלוטין למה שנעשה להם. גל המחאה הנוכחי גורם סוף-סוף להפניית תשומת הלב לדוקטרינה מזיקה ומפלה זו.
למעלה מ-400 גופים לזכויות אדם דרשו לאחרונה מן הקונגרס לשים קץ להגנה זו על המשטרה, בטענה שהיא פורשה בבתי המשפט בצורה כה רחבה, עד שהיא מאפשרת לשוטרים לפעול באין מפריע נגד החוקה. הדמוקרטים בבית הנבחרים הגישו הצעת חוק שמבטלת את הדוקטרינה. זהו צעד חשוב קדימה, אומר הנדרסון, אך טוען שמדובר רק בחלק מן הרפורמה החקיקתית המקיפה הדרושה כדי לשים קץ לאלימות המשטרתית.
התפיסה המשטרתית הבסיסית היא "ציית עכשיו, התלונן אחר כך". אם אזרח אינו מציית להוראת שוטר, חוקית או בלתי חוקית, המשטרה חשה לעיתים קרובות שהיא זכאית להגיב באלימות. ככל שצבע עורו של האדם כהה יותר, כך האלימות תהיה קשה יותר. ולשוטרים יש נטייה להעלות האשמות נגד אזרחים המתלוננים עליהם. תובעים – שעובדים דרך קבע עם המשטרה ולעיתים מיודדים עם השוטרים – מאמינים לשוטרים המתלוננים על אלימות; מעטים המקרים בהם השוטרים האלימים הם שעומדים לדין. כמעט תמיד זה מצליח לשוטרים, אלא אם הם נתפסים במצלמה.
לאחר עשרות שנים של עבודה משותפת, המשטרה והתובעים גם יודעים כיצד לחתור תחת האמינות של המתלוננים ולהטות את פסיקתו של חבר המושבעים הגדול. שלא כמו חבר מושבעים רגיל, הללו נפגשים עם התובעים במשך שבועות ארוכים ומתרגלים לסמוך על המלצות התביעה – מהן המשטרה יוצאת נשכרת, כאשר גם השוטרים מבלים זמן רב עם המושבעים. מאחר שהליכי חבר המושבעים הגדול מתנהלים בדלתיים סגורות, התובעים יכולים לומר לציבור "אנחנו מבקשים להעמיד לדין את שוטר פלוני" ובמקביל ללחוש למושבעים: "אל תעמידו אותו לדין".
הנדרסון אומר, שבעשר שנותיו כתובע הוא ראה מדי יום את התוצאות של הנהלים והמנהגים הללו. בעלי עור כהה נתונים באופן קבוע לאלימות משטרתית קשה, ללא כל פרופורציה לחלקם באוכלוסייה. היה צורך להגיע לעידן הסמארטפונים כדי שארה"ב תכיר במציאות זו. כעת יש תקווה אמיתית לשינוי, לזמן בו המשטרה לא תוכל לנצל לרעה את חסינותה ובו הציבור ירגיש בטוח בקרב מי שאמורים להגן עליו. אך כדי שזה יקרה, מסיים הנדרסון, חייבים להעביר מן העולם את החסינות והתובעים חייבים לתת דין וחשבון על טיפולם בשוטרים אלימים.
