"בתחילה נעלבתי, אחר כך כעסתי, בסוף נעצבתי אל ליבי. כאדם, אני משתדל לא לשכוח לברך את חבריי, מכריי וידידיי בימי מועד וחג. והנה, בתום צום רמדאן נותרתי לבדי, אני, משפחתי, חבריי מהכפר ומבית הספר, ואחיי היהודים לאן נעלמו? תהיתי ביני לביני. לא ברכה, לא פרח, לא לב, כלום, שגרה, זה לא שהם לא דיברו איתי, הסתמסו עימי, הם רק לא ברכו אותי". הציטוט הזה שייך לחברי הטוב מאחד מכפרי העמק. לא לכבודו הוא כותב שורות אלו, את האגו שלו אפסן מזמן, אני כותב שורות אלה כדי לחזק את הרקמה המשותפת שלנו, לחזק את החיבורים, את המאחד ולא את המפריד, לחיות ביחד.
ערביי ישראל ברובם, דוברים את השפה העברית ברמה כזו או אחרת, ערביי ישראל גם יודעים ומכירים את מנהגי עם ישראל, חגים ומועדים, והיהודים? ובכן, הסיפור ששיתפתי אתכם בו לעיל הוא ממש לא סיפור בדוי אלא מציאות עגומה הנובעת מהניכור של החברה הישראלית למי שחיים עימם, המיעוט הערבי.
אני מזהה את התהום הפעורה בינינו בראש ובראשונה בקשיי שפה, אין לי צל של ספק שהשפה מחברת, מגשרת, משתפת, מאחדת ובעיקר מאפשרת. חייבים להחזיר את לימודי השפה הערבית לבתי הספר היהודיים, ללמוד אנגלית, צרפתית וסינית זה חשוב, זה לעתיד, ללמוד ערבית זה צורך ממשי, עכשווי, לחיות בטוב ביום יום, בשגרה, בעכשיו.
כשיו"ר הכנסת הנכנס, יריב לוין, ברך מעל דוכן היו"ר בכנסת את האזרחים הערבים לרגל חגם, זה עורר כבוד, הפיג מתחים. מחווה אנושית של סולידריות, הזדהות עם האזרח הערבי-ישראלי. ממשלת ישראל חייבת לאזרחיה את הצבת השפה הערבית בראש סדר העדיפות. לא כולם רוצים שילדים יהודים ידעו את השפה הערבית. מעודדי הפלגנות, מחרחרי הפירוד, מקדשי הריחוק מקרב הנהגת ערביי ישראל, לצד מחרחרי מדון ומחבבי בדלנות יהודים היו מעדיפים שהדמוניזציה ההדדית תפרח, שהאיבה תגבר, שהגשר על המים הסוערים לא יבנה. כך הם מאמינים יוכלו להנציח את משמעות קיומם, כך הם מאמינים, יצליחו להגביר את הריחוק, הניכור, הנצחה של פחד.
ראש הממשלה ומ"מ חייבים לשקם את יחסי החברה הישראלית והערבית. זה אפשרי, זה מעשי, זה אפילו הרבה יותר קל ממה שנדמה. הציבור צמא לשיח משלב, משתף, מכבד. ההנהגה אולי פחות. כעת זו הזדמנות לחבר חיבורים ואין כמו לימוד השפה הערבית בקרב ילדי ישראל, ולימוד השפה העברית בקרב הילדים הערבים להתחיל את השינוי.
