בניגוד לכמה שאולי הרימו גבה בעקבות מינויך לשר החינוך, אני דווקא שמחתי. קודם כל גם כי כל קצין בצה"ל, ובמיוחד אלו שהגיעו לדרגות הגבוהות ביותר, הם גם אנשי חינוך המחנכים לערכים כמו חברות, אומץ ודבקות במטרה, אהבת הארץ ואהבת העם. אולם השמחה שלי נובעת ממקום אחר. סוף-סוף התמנה לתפקיד שר החינוך אדם שלא בא מתוך המערכת אלא מחוצה לה. מינוי מבחוץ שאיננו שבוי במסורת, שאיננו מחויב להתנהלות קודמת ולאחרים במערכת. שר שיכול לראות את המציאות בעיניים חדשות וללא מחויבות.
יש תכונה אחת שהיא בעיני המפתח להצלחתו של כל ילד וכל תלמיד - סקרנות. התינוק שזה עתה יצא מרחם אמו מתחיל לחוות חוויות עוצמתיות שמפעילות בתודעתו את חוש הסקרנות. ככל שהגירויים מסביבו חזקים יותר, כך הסקרנות לגלות עוד ועוד דברים חזקה יותר. הסקרנות מובילה אותו לפעילות המקיפה את כל חושיו תוך כדי ניסוי וטעייה, תוך כדי משחק, תוך הצלחה ותוך כישלון - הכל מביא אותו ללמידה אין סופית המקנה לילד מיומנויות מוטוריות וקוגניטיביות המפתחות את יכולותיו ומעצבות את אופיו ואישיותו. והנה הילד הזה מגיע לבית הספר, לחינוך הפורמלי, ומינון הפעילות והפעלת כל החושים מתחיל לרדת.
ככל שהוא עולה בגיל, התלמיד מבלה יותר ויותר שעות אינסופיות בישיבה בחלל סגור, בהאזנה להרצאות אינסופיות של המורים המכוונות ליכולת הזכירה של התלמיד. אין כמעט כל ניסיון לגרות אצל התלמיד את הסקרנות הטבעית שתעורר בו את המוטיבציה לגלות דברים חדשים, להבין תופעות, לנתח אירועים, לבחון השערות, לחוות חוויות של כישלון והצלחה, לפתח יצירתיות וכדומה. אני אומר את הדברים בהכללה ואני יודע שיש בישראל בתי לימוד מצוינים שבהם התלמידים כן חווים חוויות כאלו ומגיעים להישגים בקנה מידה עולמי אולם אלו אינן נחלת כלל תלמידי ישראל.
אספר לך אנקדוטה קצרה. הסטודנטים במכללה להכשרת מורים שפגשו אותי לראשונה, תמיד שאלו במפגש הראשון בסמסטר אם הם צריכים לרשום את כל ההרצאות ומה מתוך החומר שנלמד בשיעורים עליהם לזכור למבחן הסופי. כך הם הורגלו ללמוד בבית הספר התיכון. התשובה שלי הייתה: "אני לא מרצה ואתם לא חייבים לרשום שום דבר. אני מעלה נושאים לדיון ואנחנו משוחחים. אתם יכולים להסכים עם דברי ואתם מוזמנים לבקר ולהתווכח איתי על מילה שאומר בכיתה. תביאו למבחן הסופי כל מה שתרצו - תמלילי הרצאות, מאמרי ביבליוגרפיה וכל מה שעולה בדעתכם. אני לא בוחן זיכרון. אני מצפה שתגלו יכולת להשתמש בפועל בחומרים שלמדתם ובתובנות שרכשתם בדיונים בכיתה במצבים ריאליים שאעמיד בפניכם". זיכרון היה גורם מאוד שולי במבחן המסכם אבל שנים אחר כך אמרו לי תלמידי, חלקם מורים ומנהלים, שהם זוכרים היטב את הקורס ותכניו.
מרחב ביתי
אדוני שר החינוך, מערכת החינוך בישראל היא מערכת מצוינת. החינוך שקיבלו ילדי ישראל בשבעים ושלוש שנות המדינה הביאה את המדינה להישגים אדירים, למצוינות ולשורה הראשונה של המדינות המובילות בעולם בתחומים רבים. אולם בצד ההישגים הגדולים ישנן גם בעיות רבות. למרות ההישגים, החינוך במדינת ישראל נטוע בעבר: כתות צפופות, מבני בתי הספר לא מהווים סביבה לימודית מאתגרת ובמיוחד דרכי הוראה ושיטות למידה שבמקרים רבים לא רלוונטיים. מערכת החינוך היא מערכת ריכוזית שאיננה מאפשרת מרחב מחיה למורים ולמנהלים, מערכת המכתיבה יעדים ותכנים שלא תמיד רלוונטיים למאה ה-21, מערכת שאיננה יודעת לתגמל כראוי את המורים על-מנת למשוך את הטובים להוראה ומערכת שאיננה יודעת לתגמל את המורים המצטיינים על-מנת לשמור אותם במערכת. ועדיין לא אמרתי כלום על אירגוני המורים ועל אי-ההתאמה בין לוח השנה של מערכת החינוך ללוח השנה של כלל מדינת ישראל.
תקופת הקורונה הביאה לקדמת הבמה טכנולוגיות ואפשרויות שלא היו קיימות עד כה במערכת החינוך. פתאום מתברר שניתן ללמוד באופן משמעותי גם בבית ועדיין לשמור על קשר משמעותי עם המורה. סוף-סוף חודרת לתודעה ההבנה שישיבה של 30 תלמידים בחלל סגור במשך יום לימודים שלם, גם אם מאוד מתאמצים, כמעט ולא תורמת להשכלתם ולקידומם האינטלקטואלי. דווקא מחוץ למסגרת הכיתה, במרחב הביתי, נוצרה הזדמנות להביא את הסקרנות הטבעית שלהם למיצוי מקסימלי.
העולם משתנה לנגד עינינו, בכל התחומים ובכל המובנים, והקורונה כנראה תישאר אתנו עוד הרבה זמן. מערכת החינוך כפי שהכרנו אותה לא תחזור לתפקד כפי שהייתה. זוהי ההזדמנות שלך, אדוני שר החינוך, לקדם את כל מערכת החינוך על כל רבדיה ולהפוך אותה, עם כל הקשיים והמהמורות שרק חלקם הוזכרו כאן, לקטר המוביל את מדינת ישראל לקראת האתגרים האדירים העומדים בפנינו בעתיד הנראה לעין.