מול תוכנית המאה של טראמפ ונוכח התוכנית להחלת הריבונות הישראלית בבקעת הירדן ומקומות נוספים ביהודה ושומרון, הרשות הפלשתינית חוזרת בעקשנות ובהתמדה, בזירה הבינלאומית, על המחויבות שלה ל"שלום צודק" המבוסס על פתרון שתי המדינות, על בסיס גבול 1967, עם ירושלים המזרחית כבירתה. לאמיתו של דבר הרשות הפלשתינית וכל דובריה חוזרים על כך כשבועה קדושה מאז נכשל המו"מ עם אהוד ברק בקמפ דיויד ב-יולי 2000.
מה שצריך לשים לב אליו בשבועה זאת הוא שתמיד הפלשתינים מסתפקים במילים "שתי מדינות" ולא טורחים להגיד "שתי מדינות לשני עמים", ונעמוד על כך מאוחר יותר. לא רק זאת, גם "האיחוד האירופי" חוזר על תפילה כזאת, וגם אצלנו עדיין נשמעים קולות לא רבים הדבקים בחזון שתי מדינות על בסיס גבולות 67, ושביל הקסמים שיוביל לכך הוא "תהליך השלום".
אז האם הרשות הפלשתינית אכן באמת מחויבת לרעיון של "שתי מדינות"? האם זהו ה"אני מאמין" שלה? האם זהו הנרטיב הפלשתיני? או שזאת מחויבות שקרית שאין בינה לבין האמת ולא כלום? האם לפנינו מצג שווא עבור הזירה הבינלאומית? איך נדע? איך לא נשגה באשליות שווא? עצם העובדה שהפלשתינים אינם רוצים להגיד "שתי מדינות לשני עמים", ועל אחת כמה וכמה שעבורם האמירה "שתי מדינות לשני עמים, העם היהודי והעם הפלשתיני" היא בבחינת כפירה בעיקר, כבר צריכה לעורר ספק גדול בכנות אמירותיהם ומחויבותם. אבל, כמובן שאין בכך די. תמיד ימצאו מסנגרים שיטענו שלא צריך לבטל את המחויבות הפלשתינית רק בגלל כמה זוטות לשוניות.
את הנרטיב הפלשתיני, את האני מאמין שלהם, את המחויבות האמיתית של הרשות והחברה הפלשתינית, אנו מוצאים, לדעתי, בספרי הלימוד שלהם לבני כל הגילים. ספרי הלימוד של החברה הפלשתינית, הנמצאת בסכסוך דמים לאומי, דתי, תרבותי וטריטוריאלי עם העם היהודי, נותנים את הביטוי המזוקק ביותר לנרטיב שחברה זאת רוצה להנחיל לדורות הצעירים שלה ולשטוף בו את מוחם. בימים אלו פרסם "מרכז המידע למודיעין וטרור" את מחקרו האחרון של ד"ר ארנון גרויס המסכם את ספרי הלימוד ומדריכי המורים של הרשות הפלשתינית בכל הנוגע לסכסוך עם ישראל מאז שנת 2013 ועד 2020.
המחקר בדק 400 ספרי לימוד ומעל 100 ספרי הדרכה למורים שרובם יצאו ב-2018. ספרי הלימוד הללו נמצאים בשימוש הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון, ברצועת עזה שבשליטת החמאס וברוב בתי הספר במזרח ירושלים. הם גם ספרי חובה בבתי הספר הפלשתינים הפרטיים ובבתי הספר המופעלים על-ידי סוכנות הסעד של האו"מ לפליטים. אבני היסוד של כל הספרים ביחס לסכסוך הם שלוש: דה-לגיטימציה של מדינת ישראל, של עצם נוכחות יהודים בארץ ישראל; דמוניזציה של ישראל והיהודים שכולם רשע ואיום על הקיום הפלשתיני; חינוך למאבק אלים עד לשחרור פלשתין ללא בדל של חינוך לשלום ולדו-קיום. באף אחד מספרי הלימוד וההדרכה לא נמצאה קריאה לפתרון הסכסוך בדרכי שלום או איזכור בכלל לדו-קיום עם ישראל.
לא רק זאת. חלה אפילו הקצנה באבני יסוד אלו מאז שנת 2016 בארבעה מרכיבים:
האחד, הכחשה תקיפה של עברה היהודי של ארץ ישראל, בכללה של ירושלים.
השני, השם ישראל הוחלף ברוב הפעמים בכינוי "הכובש הציוני".
השלישי, ההתייחסות לטרור מול ישראל מוצגת הפעם באופן מפורש יותר. גיבורי הטרור של תקופתנו מופיעים יחד עם גיבורי האיסלאם כמו צלאח א דין.
הרביעי, החדרת אבני היסוד, בכללם הדמוניזציה, למקצועות מדעיים וטכניים בהיקף נרחב יותר מאשר בעבר.
כללו של דבר, על-מנת שאנו לפחות נדע ונבין: אין זכר בספרי הלימוד לטיעון המופץ כל הזמן על-ידי הרשות הפלשתינית בזירה הבינלאומית כאילו הרשות הפלשתינית מחויבת ל"שלום צודק המבוסס על פתרון שתי המדינות. יוק!!
