מדינה פלשתינית - לקח כווית!

במדינות ערב, בניגוד לחברות מערביות, הזיכרון ההיסטורי הוא ארוך-טווח. אין שוכחים ואין סולחים, אלא למראית עין. הערבים מודעים לעובדה שככל שמתרחב חופש הפעולה הפלשתיני במדינות ערב, כן מחריף הטרור הפלשתיני האנטי-ערבי. כך היה במצרים וסוריה בשנות ה-50' וה-60', ובאופן חריף במיוחד בירדן, שם פרצה מלחמת אזרחים ב-1970 כתוצאה מחופש פעולה מפליג לאש"פ. בשנות ה-70' ותחילת ה-80' הייתה לבנון קורבן למלחמת אזרחים מתגלגלת ולפלישה סורית עקב חופש תמרון צבאי ופוליטי נרחב של אש"פ. ב-1993/94 הביאה הקמת הרשות הפלשתינית ביו"ש לרדיפת האוכלוסייה הנוצרית במשולש בית לחם, בית ג'אלה ובית סחור, שהפכה מרוב של 60% למיעוט של 12%. במקביל, ולמרות התחייבויות מילוליות להימנע מטרור והסתה, פתחה הרשות, בהנהגת מחמוד עבאס וערפאת, במערכה חסרת תקדים של חינוך לשנאה וטרור אנטי-יהודיים. דפוס ההתנהלות השיטתית של ההנהגה הפלשתינית בלט במיוחד ב-1990 בזמן פלישת עירק לכווית שזכתה לתמיכה פעילה של אש"פ, למרות העובדה שכווית הייתה מארחת נדיבה של 400,000 מהגרים פלשתינים, שהפכו לפזורה הפלשתינית העשירה ביותר והשנייה בגודלה אחרי ירדן. כווית קלטה רק את משפחות ונאמני ערפאת ומחמוד עבאס, שהקימו שם את ארגון הפאתח, ואיפשרה להם להגיע למשרות בכירות במגזר הפרטי, התקשורתי והממשלתי, כולל הנהלת הבנק המרכזי. כווית העניקה לאש"ף כ-65 מיליון דולרים לשנה, איפשרה העברת סכום דומה על-ידי פלשתינים לקרוביהם ביו"ש, גבתה מס של 5% מרווחי הפלשתינים והפקידה בחשבונות הבנק של ערפאת ומחמוד עבאס. הכנסת האורחים נועדה לצמצם את סכנת הטרור הפלשתיני, והפיכת 20% מתושבי כווית לגיס חמישי התומך במגלומניה של סדאם חוסיין. מנהיגי כווית ושאר מדינות המפרץ הערביות ערים למערכת ההסתה הפלשתינית נגד המשטרים הערביים השמרנים. כצפוי, ההנהגה הפלשתינית תמכה בסדאם חוסיין, והסתופפה בחברתו בחודשים שקדמו לפלישה לכווית באוגוסט 1990. 3 גדודים פלשתינים ומידע מודיעיני פלשתיני סייעו לפלישה, ואש"פ, עירק ולוב ניסו למנוע הקמת צבא ערבי לשחרור כווית ואף איימו על ארה"ב לבל תתקוף את עירק. כצפוי, ההנהגה הפלשתינית חברה לסדאם חוסיין כפי שחברה לגרמניה הנאצית, לגוש הסובייטי, לטרור הבינלאומי, לקוריאה הצפונית, לאייטולות באירן ולארדואן, המאיימים על שלום המזרח התיכון והעולם. לכן, מקפידים מנהיגי ערב להפריד בין מלל נדיב כלפי הפלשתינים לבין מעש נוקשה ואף אלים. ולראייה, מדינות ערב לא נלחמו בישראל עקב העניין הפלשתיני, לא התערבו צבאית במלחמות הפלשתינים בישראל, אך הפעילו צבא לדיכוי טרור פלשתיני. ביטוי לכך ניתן ב-1950, כאשר ירדן סיפחה את יו"ש ואסרה על פעילות לאומנית פלשתינית. מצרים השתלטה על עזה והגבילה את חופש הפעולה הפוליטית הפלשתינית. שתיהן היו ערות לפוטנציאל הטרור הפלשתיני. ב-2020 חוששים משטרים ערביים, ובמיוחד ירדן, שתקדים הטרור הפלשתיני במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית מלמד על פוטנציאל שתוף פעולה פלשתיני עם האייתולות, "האחים המוסלמים" ודאעש, המאיימים על קיומם. החשש מחריף לאור הצונאמי הערבי המשתולל מאז 2010 והתעצמות יכולות האייתולות. האם נלמד מהנסיון על-ידי הימנעות מ-או חזרה על - שגיאות? האם למדנו שהזיכרון מחשל והשכחה מדרדרת לאבדון?!