פרשה טראגית

חמת-רצח

השבוע בשנת 1948 (לפי התאריך הנוצרי) חיסל צבאנו את האונייה "אלטלנה" בפקודת דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון. לא היה מעשה מתועב ממנו בתולדות המדינה ומעטים מסוגו אתרעו בעולם. הנחתת, שקנו אנשי אצ"ל בארצות הברית, ונקראה בעברית בשמו הספרותי של זאב ז'בוטינסקי, נשאה עליה מאות עולים, ניצולי שואה (גם לא אנשי אצ"ל ותומכיו) והרבה נשק ואמצעי לחימה (כולל זחל"מים), שניתנו לאצ"ל מממשלת צרפת. "אלטלנה" הייתה אמורה לשוב לצרפת לעוד כמה סבבים, שבהם תיטען בנשק ובאמצעי לחימה, ויעלו עליה עולים. הנחתת הגיעה לחוף כפר ויתקין בשרון, פרקה חלק מהנשק בפיקוח חטיבת "אלכסנדרוני", ויצאה בלי רשות לתל אביב, כשעליה מנחם בגין, מפקד האצ"ל. הש"י (שירות הידיעות של ה"הגנה") דיווח, ולבן-גוריון נקלעה הזדמנות-פז להתנקש בחיי בגין, גם במחיר אובדן עולים, נשק, תחמושת ואמצעי לחימה, שכביכול היו נחוצים מאוד למלחמת הקוממיות. לטייסי מח"ל לא-יהודים בחיל-האוויר הציע סגן-מפקד החיל להפציץ את "אלטלנה" בעודה בים, והם דחו זאת בשאט נפש (ראו עדות גורדון לויט, בספרו, "גוי של שבת", ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1989). תותח 65 מ"מ של צה"ל (שהוצב על הגבעה, שעליה כיום מלון "הילטון") ירה לפי פקודה מפורשת ב"אלטלנה", שעגנה במה שנקרא היום חוף פרישמן בתל אביב, כדי לפגוע ולא כדי להתריע. הפגז היחיד, שירה התותח, הצית שריפה על סיפונה. נוסעיה קפצו למים, כדי להינצל, ונתקלו בגיהנום עצמו - מאות אנשי פלמ"ח ירו בהם בחמת-זעם ללא-הרף, כדי לחסלם. זה היה בפקודה, ואף אם לא ניתנה פקודת אש, אף מפקד בכיר, שהיה בשטח, לא הפסיק את האש. קריאת זיכרונות הלוחמים, שירו בניצולי "אלטלנה" (וביניהם אורי ירום, שלימים היה טייס בכיר בחיל-האוויר) קשה מאוד. יצחק רבין, שהיה המפקד הבכיר בשטח כיוון שהגיע לאתר, כדי לפגוש את לאה, לימים, אשתו, היה אדיש לזוועה, ולא הורה לחדול את הירי. בגין, כדרכו, הורה לאנשיו לא לירות חזרה, ולפי האגדה, מנע מלחמת אחים - כאילו מה שאירע באותו היום על חוף תל אביב לא היה מלחמת אחים. "מלחמת אחים לעולם לא" - הוא קבע באותו היום המר והנמהר. סיכום ההרוגים: שלושה חיילי צה"ל ושלושה-עשר אנשי אצ"ל ועולים. טרם נולדתי כשהתחוללה הפרשה, וככל שהעמקתי בה (כולל בספרו המצוין של שלמה נקדימון, ידידי), כעסתי יותר ויותר. ערב אחד, במלון בעיר מישקוֹלץ בהונגריה, קראנו אשתי ואני, שבעיר מוצגת תערוכה של רוברט קאפה - צלם עיתונות מיתולוגי, יהודי הונגרי, שסיקר גם את מלחמת הקוממיות. התברר, שזה ממש בבניין מול מלוננו, והחלטנו לדחות את יציאתנו לערבה (פּוּסטָה) ההונגרית, כדי לראות את התערוכה. תמונות "אלטלנה" הבוערת בחוף תל אביב, שצילם קאפה, הממו אותי שם, במוזאון במישקולץ. מורה הונגרייה, שבאה לתערוכה עם כתתה, שאלה מדוע אני המום כל כך. ל̤ך הסבר לגויה מה אומר לי השם "אלטלנה". הסברתי, לבקשתה, על התמונות מהספינה הבוערת ועל התמונות המדהימות, שצילם במעברות, והשתדלתי להיות קר ואובייקטיווי. בכל סיכומי הפרשה הטראגית אין מזכירים אובדן חשוב: נשק ואמצעי לחימה, שנועדו לאצ"ל, נשארו מיותמים בצרפת; וכידוע, מספרת האגדה, שסבלנו ממחסור בנשק, בתחמושת ובאמצעי לחימה במלחמת הקוממיות. עובדה חשובה אחרת אינה נזכרת: ירי על ניצולים מספינה אינו חוקי בעליל לפי סעיף 16 בנספח השני לאמנת ז'נווה; והיה שריר וקיים כבר במלחמת העולם השנייה, ובית-הדין בנירנברג שפט מפקדים למוות כיוון שפקדו לבצעו, או לא הפסיקוהו. יתר על כן, צה"ל והממשלה לא חקרו את האירוע, ולא דיווחו עליו. "אלטלנה" יוק. באוקטובר 1949, הפריע עדיין שלד "אלטלנה" לרוצחי אנשיה, והממשלה פקדה להרחיקו מחוף תל אביב. עובדי חברת 'העוגן', שפעלו עבור חיל-הים, גררו את השלד לאזור נבי רובין (כיום - חוף פלמחים-יבנה), והטביעוהו שם בעומק הים. בתחילת השנה, סיפר אריק קרמן על החיפושים אחר שלד הספינה בנבי רובין ואחר עוגן "אלטלנה" באתר 'מורשת ימית'. לדבריו, העוגן ניתק מהספינה כשהעבירוה מחוף פרישמן להטבעתה בנבי רובין. לדעת קרמן, "בנוסף לעוגן, קיימת סבירות גבוהה, שנמצאים בחוף פרישמן חלקים נוספים מ'אלטלנה', שנפלו לים בעת עבודות הפירוק ב-1949, וחלקים, שניתקו מהאונייה ב-1948 כתוצאה מהפגיעה באונייה .." (תודתי לתא"ל במיל' אלי רהב, ידידי, שהעביר לי את רשימתו של קרמן). ממשלת ישראל סירבה להנציח את הנופלים באירוע "אלטלנה". גם לא את שלושת החיילים שנפלו, ואנשי אצ"ל הקימו לאונייה אנדרטה ב"גן העיר", היכן שכיום בית עיריית תל אביב. בנוסף, הונצחו הנופלים בבית-העלמין בנחלת-יצחק בתל אביב, שבו נקברו. על חוף תל אביב הוקמה אנדרטה במלאת שישים שנה לירי על "אלטלנה". "אלטלנה" עלתה הרבה בעימותים בין ימין לשמאל בארץ. בן-גוריון אף כינה באיוולתו את התותח, שפגע בה, "התותח הקדוש", והציע בכנסת להעמידו בבית-המקדש לכשיקום. לימים, כבר אחרי פרישתו הסופית מראשות הממשלה, דאג בן-גוריון לתגמל את יצחק רבין, שפיקד על פשע המלחמה בחוף תל אביב, והשתדל אצל לוי אשכול, מחליפו, שרבין ימונה לרמטכ"ל. כמה שנים אחר פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל, התפאר רבין במסיבת יום העצמאות של עובדי שגרירות ישראל בוושינגטון בירי על "אלטלנה". ואילו עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר, שהיה מפקד חיל-הים, אמר, שישראל צריכה "אלטלנה" שנייה. כנראה, מעולם לא שמע איילון על אמנת ז'נווה.

החוק הנורווגי

מאה ועשרים חברי-כנסת מכהנים בכל כנסת, אך ראש-הממשלה, כמעט כל השרים וגם סגני-השרים היו, והנם, ח"כים. כלומר, חלק משמעותי מהרשות המחוקקת שירת גם ברשות המבצעת, ולא מילא את תפקידו כמחוקק וכמבקר הרשות המבצעת. לפיכך, בכנסת הנוכחית מכהנים רק 76 ח"כים (פחות משני שלישים מהח"כים) במשרה מלאה, והם צריכים לשרת בכמה וכמה ועדות, שעושות את עבודת החקיקה ולא המליאה. לכן, כדי לחזק את הכנסת, תמכתי מאז ומתמיד ב"חוק הנורווגי". נכון, עלותו גבוהה, אך גם כנסת של 120 חברים יקרה מאוד. כיוון שדמוקרטיה הנה כביכול מותרות, למה לא נסתפק בשלושים ח"כים?! במדינות אחרות (בריטניה, ארצות-הברית, צרפת ועוד) יש הרבה יותר חברי פרלמנט למאה אלף תושבים. לדברי התנועה למשילות ולדמוקרטיה, בבחירות לכנסת ה-23 היה היחס בישראל על אחד ל-53,777 בעלי זכות בחירה. מרכז המחקר של הכנסת מצא באחרונה, כי בישראל מובילה מהמדינות הדמוקרטיות בעולם במיעוט חברי פרלמנט לעומת אוכלוסייתה. בכנסת יש תריסר ועדות קבועות, שחברים בהן 17-15 ח"כים, וגם ועדות נוספות. איך פחות משמונים ח"כים יכולים לאייש את שלל הוועדות הללו וגם להיות בדיוני המליאה?! כתוצאה מכך אולם המליאה נראה ריק מח"כים, וגם מרבית הוועדות, שמתנהלות בזמן דיוני המליאה. ח"כים חברים בשלוש-שש ועדות, וודיוניהן מתנהלים לרוב במעמד יו"ר הוועדה וח"כים בודדים. אף קרה, שהי"ור היה הח"כ היחיד באולם הוועדה. כלומר, ליו"רים יש תפקיד קריטי בעבודת הכנסת. ה"חוק הנורווגי" (אם לא יטורפד על-ידי בג"ץ בתואנות שונות, במסגרת מסע השתלטותו על מדינת ישראל) יכול לתקן את העיוות הזה. דרך אחרת לתקנו - הגדלת כמות הח"כים ל-400-300, כדי לשמור על הדמוקרטיה - שלטון האזרחים, למי ששכח, או אינו שולט ביוונית - במדינה.

בוא נכדי

"אווירת סוף קורס", הגדיר חברי את הנעשה כעת בכל הקשור לזהירות מנגיף הקורונה, למרות שמתרבים הסימנים לגל שני של תחלואה במקומותינו. בקניונים, שאני נאלץ להיכנס אליהם מוכרים וקונים מחממים את צוואריהם במסכות, והגדילו לעשות כמה נשים, שפגשתי כשערכתי את קניותיי לשבת בצרכנייה של יישובי - הן וילדיהן לא עטו מסכה כלל. כנראה, לא שמעו על ההתפרצות המחודשת, או שכרגיל, תרבות אי-הציות לחוק (אי-לגאליזם) שולטת. כשנזכרתי, שמטעמי זהירות כבר לא ראיתי את תשעת נכדי, שנמצאים בארץ, הרבה זמן. ואז קיבלתי משאול נגר, ידידי, את שירו, "בֹּא נֶכְדִּי וּקְרָב הֲלוֹם": בֹּא נֶכְדִּי וּקְרָב הֲלוֹם בֹּא תֹּאמַר לַסָּב שָׁלוֹם, שׁוּב רוֹצֶה כְּבָר לְחַבֵּק לְלַטֵּף וּלְנַשֵּׁק. לְסַפֵּר לְךָ רוֹצֶה שֶׁתִּהְיֶה שׁוּב מְרֻצֶּה, נְשַׂחֵק שׁוּב בֶּחָצֵר כָּל מִשְׂחָק בְּלִי לְקַצֵּר, שׁוּב נִצְפֶּה בַּצִּפּוֹרִים נְפַזֵּר שׁוּב פֵּרוּרִים, הַפְּרָחִים עַכְשָׁו פּוֹרְחִים הֵם אִתָּנוּ, לֹא בּוֹרְחִים. כְּבָר נִמְאַס לִרְאוֹת בְּ"זוּם" בְּלִי לִשְׁמֹעַ כָּל זִמְזוּם, שֶׁיִּתַּם כְּבָר הָרִחוּק וְתִזְכֶּה שׁוּב לַחִבּוּק.

שערורייה

פסק-הדין בתביעת לשון הרע, שהגישה שפי פז, הנאבקת נגד כיבוש שכונות דרום תל אביב בידי המסתננים (בתמיכת השמאל "הנאור"), קבע, שאכן פגע העיתונאי אסף רונאל בשמה, אך בגזר-דינו התנקם בה השופט יאיר דילוגין מבית משפט השלום בתל אביב על דעותיה ועל שיצאה נגד בג"ץ, והקטין מאוד בגללן את הפיצויים, שהשית על העיתונאי. כלומר, השופט הנכבד פגע ברגל גסה בחופש הביטוי של שפי פז (נדמה לי, שהוא מובטח בחוק, אך מה הוא חוק כששופט רוצה להגן על בג"ץ, המקודש בעיניו יותר מזכויות האזרח). שערורייה נוראה, שעברה לסדר-יומנו. אתמול זו שפי פז, מחר זה כל מי שיעז למתוח ביקורת על בג"ץ. בפסק-דינו מימש, כנראה, השופט דילוגין את חלומו להיות מחנך בישראל, והרביץ בשפי פז את תורתו ואת דרך-ארץ שלו. מעניין מאיפה לשופט, שלא נבחר, אלא מונה על-ידי ועדה, הרשות לקבוע מה הדעה הנכונה?! אני מקווה, ששפי פז תערער על גזר-דינו, אך יש בעיה - גם ערכאה בכירה יותר תקוד ותשתחווה בהכנעה לבג"ץ, ותגן על כבודו, גם במחיר הצדק.

השהיה, או השעיה?

אחרי עשרות שנים של התרפסות בזויה בפני רשות הטרור מרמאללה, חתם נפתלי בנט, שר הביטחון הקודם, על צו נגד הבנקים ביהודה ובשומרון על שהם עוזרים לתגמל מחבלים, שרצחו בנו. אך נכנס בני גנץ ללשכת שר הביטחון, והחליט לא לחתום על הצו, אלא להשהותו, כדי לבחון את הצו מחדש עד אמצע החודש הבא. כלומר, לא השהיה, אלא השעיה - ברוח ההתרפסות המסורתית של צה"ל ושל מערכת הביטחון כלפי רמאללה. "מערכת הביטחון פנתה לשר, ואמרה שזה יוצר לחץ בשטח ובפועל יש דרכים לעקוף את זה". כך אמרו בסביבת גנץ. זה נכון מאז ומתמיד. כשישראל פועלת כהלכה נגד הטרור (רק פעמים ספורות בששת העשורים האחרונים), נוצר לחץ בקרב המחבלים. כעת, כשבטיפשותנו כי רבה, ייבאנו את המחבלים וחימשנו אותם - תפקידה היחיד של רשות הטרור הנו להתסיס את השטח נגד ישראל. "מערכת הביטחון" אינה רואה זאת, אלא חושבת, שהתרפסות נוספת כלפי מכחיש השואה תרגיעו. אם אינכם מאמינים, עיינו בספרו המטריד במיוחד של יעקב סבג "זיכרונות אבו יוסף" (הוצאת סלע מאיר, 2018). סבג שירת שנים רבות קצין לענייני ערבים ביהודה, בשומרון ובעזה; וכנראה, יודע משהו בנושא. והכי גרוע - כיוון שגנץ בא מקרבם, הוא מקבל את דעת צה"ל ומערכת הביטחון בלי שום ביקורת. לכן, לפני כחודשיים הגדרתי את מינויו (כגנרל לשעבר) לשר ביטחון - שגוי. שר הביטחון צריך לייצג אותנו, את עם ישראל, ולא את צה"ל ואת מערכת הביטחון, ששוגים בהתמדה בהערכתם את המחבלים ביהודה, בשומרון וברצועת עזה.

אלימות פרועה

האלימות, שהתפרצה במהומות השחורים בארצות-הברית, אינה מקרית - משהו, שיצא משליטה - אלא אלימות מתוכננת לחלוטין, שמטרתה לערער את השלטון. זה הקו השליט בקרב הקיצוני השמאל האמריקני, שמכנים את עצמם, "פרוגרסיווים", ונוקטים בשיטות קומוניסטיות ידועות - "עולם ישן מן היסוד נחריבה", אומר "האינטרנציונל", ההמנון הקומוניסטי. ראינו את העולם החדש, שהם חולמים עליו, בברית-המועצות ובארצות מרכז אירופה, שכבשה ברית-המועצות, ודיכאה עד עפר. עד היום, יותר משלושים שנה אחר הפלת הקומוניזם, מדממות המדינות, ששוחררו מעול הקומוניזם. זו אינה רק בעיה אמריקנית. את האלימות מנחילים מסיתים "פרוגרסיוויים" לקבוצות מקופחות, או שרואות את עצמן מקופחות, בכל העולם המערבי; וגם אצלנו (ראו הפגנות יוצאי אתיופיה). המשטרה בארצות-הברית אלימה, ובצדק. רק כוח תקיף יכול למנוע פגיעה באזרחים שלווים במדינה כה גדולה, שחוקתה מבטיחה זכות לכל אזרח לשאת בנשק להגנתו. אצלנו, דרך אגב, אין זכות חוקתית כזו, ויש הרבה מאוד נשק בלתי-חוקי בידי האזרחים, והמשטרה (כזכור, סינדרלה ושוטר עברי נמצאים רק באגדות) ובתי-המשפט מרחמים על העבריינים, ואינם אוכפים את החוק, ומפקירים את שלום האזרחים ואת רכושם. ראו מה קרה בעיר ניו-יורק בתקופת רודי ג'וליאני. אלימות המשטרה מופנית נגד כל מפירי סדר - שחורים, לבנים, ירוקים, כחולים וכתומים כאחד. דרך אגב, רק השחורים מגיבים באלימות, בשוד ובביזה על אלימות המשטרה (כי הם אלימים), והעיתונות ה"פרוגרסיווית" מסייעת להם בתעמולה, בשקרים ובהעלמת עובדות - למשל, האם ג'ורג' פלויד היה עבריין מוּעד? התקינות הפוליטית (PC) באמריקה, שהנהיגו השמאלנים, מחייבת, כמו בארץ, להעלים עובדה זו. האם האלימות השחורה בשיקאגו, שגורמת לכמאה הרוגים בשבוע, מדוּוחת כראוי? כמובן, לא. האם מדווחת התקשורת על לבנים, שנרצחו, או נהרגו, בעימותים עם שוטרים? כמובן, לא. מדמיונם הקודח המציאו ה"פרוגרסיווים" אגדה על מקופחים ועל פריווילגים (בעלי זכויות), שבה למקופחים מותר - ואף רצוי - לנקוט באלימות נגד הפריווילגים, והיא מוצדקת. דרך אגב, מה יקרה, אם השחורים יתקפו את מערכת העיתון "ניו-יורק טיימס"?! האם אלימות המשטרה כלפי ג'ורג' פלויד הציתה את האש? כן, אבל את האש נשאו מסיתים קיצוניים; וכיוון שארצות-הברית קרועה בין רפובליקנים לבין דמוקרטים, השתדלו מושלים וראשי עיריות דמוקרטיים, לא למנוע את ההפגנות האלימות כעת, בשנת בחירות לנשיאות, שבה חלומם הרטוב להדיח את דונלד טראמפ יכול להתגשם.

נח בשבע + שגיאות

שלט דרכים בשרון מפנה את הבאים ל"יישובי עמק חפר", ובערבית - ל"התנחלויות (מֻסְתַוְטָנאת) עמק חפר". כלומר, נתיבי ישראל (חברה ממשלתית ישראלית) משתמשים במלה טעונה פוליטית, שמגנה את ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. תודתי לשלומי דסקל, שהפנה את תשומת-לבי (באתר 'מינרווה בית-הספר לערבית') לשלט ולעובדה, ש"בשפה הערבית אין מלים שפירושן זהה למלים הללו ["התיישבות", "יישוב" ו"מתיישב"]. כדי לציין יישוב, או מקום יישוב, שאינו בהכרח עיר, ישתמשו במלים בַּלַד/בַּלְדֶה. השינויים הגיאו-פוליטיים ... הובילו לחידושים לשוניים, ובמסגרתם נכנסה לשיחה המלה אִסְתִעְמַאר (استعمار). חשוב לציין, כי מונח זה לא יוּחד רק להתיישבות היהודית אלא לכל התיישבות לא-ערבית במזרח התיכון. במלים אחרות, 'קולוניאליזם'. שינוי ייחודי יותר התרחש לאחר מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה הצטרפו לשיח מלים חדשות: 'התנחלות' ובערבית אִסְתִיטָאן (استيطان), 'התנחלות'/'התנחלויות' מֻסְתַוְטֵָנה/מֻסְתַוְטָנאת (مستوطنة, مستوطنات) ו'מתנחלים'" מֻסְתַוְטֵֵנִין (مستوطنين)". גם התרגום האנגלי בשלט הדרכים הזה טעון שלילית מבחינה פוליטית, כיוון שמשתמש במלה Settlements, שמתכוונת לשלול התיישבות יהודית ביהודה ובשומרון. במקומה יכלו להשתמש ב"אזור" (Region) הניטרלי - מה עוד שמדובר בשרון, שאינו שנוי במחלוקת.