כשדוד בן-גוריון החליט באחת להכריז ב-1948 על הקמת מדינת ישראל, הוא לא ביקש רשות מ"השכנים" (אלה שכבר החלו להתקיף את מהמדינה שבדרך, במטרה לחסלה). גם לא את הסכמת עמי העולם. הוא קם ועשה מעשה. ורק הודות ליכולתו להחליט מה טוב לעם, ולהבין את מהות הרגע ההיסטורי, כשהצהרת בלפור והסכם "סייקס-פיקו" של הצרפתים והאנגלים אישרו את זכות העם היהודי למדינה בשטח מהירדן עד הים - רק עוז רוחו, ואי התחשבותו בדעת חלק מחברי מועצת המדינה הזמנית, שהתנגדו להחלטה. בזכותו יש לנו מדינה.
זו בדיחה שסופה יהיה עצוב, לגורלו של העם, אם ברגע כה מכונן נקבל פיק ברכיים, ונהיה פחדנים כשפנים מהפריץ כשהיינו בגולה. ישראל היא כיום מדינה שאינה יראה מהכרזות נבובות של כל הערבים הסובבים אותה ובתוכה. ראש ממשלת מדינת העם היהודי צריך וחשוב שיעמוד על שלו, להחיל את ריבונותו על כל השטח מהירדן ועד הים בו יושבים יהודים. על-פי תוכנית נתניהו-טראמפ. כי אם לא נממש את ההזדמנות ההיסטורית, עלולה הזדמנות זאת להיות ההחמצה הגדולה ביותר בתולדות עמנו.
כשכרגע הסקרים בארה"ב מראים ש-50% מהמצביעים שם יבחרו בג׳ו ביידן, מועמד המפלגה הדמוקרטית הידועה כאנטי-ישראלית, לעומת 38% שיצביעו לטראמפ, ברור שכל התוכנית שהגיש לנו במתנה הנשיא הכי אוהד לישראל, דונלד טראמפ, תרד לאבדון ותשאר כקוריוז בגלל החמצתה, והממשלה שלה כבדיחה לדורות.
התנהלותו של הברווז הצולע, שעד היום לא הציג שום אג׳נדה, שום רעיונות לקידום המדינה, מלבד דרישות מילוי כל תאוותיו בדמות מכוניות אאודי יוקרתיות, ושיפוץ ב-7 מיליון של ביתו הפרטי - התנהלותו זו מאוד מאזכרת את דמות הגולם מפראג. כי אם הברווז-הגולם חולם שאפשר להיות בלי כל אג׳נדה, ובה בעת להרגיש כאילו הוא אכן בעל דעה כלשהי - זהו חלום באספמיה. המצב הוא: או שזו מדינה יהודית ריבונית, או תחילת קיצה עם התרת מדינה ערבית נוספת בבטן הרכה של מדינת ישראל.
