תנו להם להיפרד מהמחנכים והמורים, תנו להם להיפרד מהחברות והחברים, תנו להם להיפרד מבית הספר, מהרוח, הריח, המראות, תנו להם להיפרד כראוי.
האבסורד זועק לשמיים, אולמות שמחה יכילו עד 250 איש, ברכבת ייסעו עד 500 איש, אולמות תרבות יתמלאו עד 500 איש, בבתי כנסת יתפללו עד 100 מתפללים, בחופי ים ינפשו עד אינספור בני אדם, במרכולים יקנו עד בלתי נספר של הולכי על שניים, ומסיבות סיום כתה י"ב? עד 50 איש. משמעות הדבר, שכבה, ללא מורים מקצועיים, ללא אנשי מנהלה, ללא הורים, ללא משפחה, הם והוראות החירום הבלתי סבירות בעליל.
התלמידים, ההורים, המחנכים, כולם תוהים מה ההיגיון בהחלטה מקוממת זאת, מדוע יגרע חלקם של בוגרי כתות י"ב מלסיים את 12 שנות הלימוד שלהם מתוך שמחה, זיכרון טוב וגעגוע.
אחרי שנת לימודים הפכפכה, שנה בה מגיפת הקורונה ערערה מוסרות קבועים, זעזעה את אזור הנוחות, את המקום הבטוח. שנה בה התלמידים פגשו את המחנכים דרך הזום, התמודדו עם אתגרים, מורכבויות, קשיים משפחתיים, אישיים. שנה בה התערערה לתלמידים הדרך, ההחלטה לאן ממשיכים מכא, פרשת דרכים בבחירה שבין מסגרות ההמשך, צבא, אוניברסיטה, מכינה קדם צבאית, שנת שירות. שנה בה התומכים הטבעיים, הכלונסאות, לא היו מחוברות דיין אל העץ שעוד רגע קט עוזב את הגינה, את הגנן, את המקום המוכר שלו.
דווקא בשנה כזו יש ערך כפול ומכופל לפרידה מסודרת, לתהליך עיבוד סיום הלימודים טרם יציאה לדרך חדשה. דווקא בשנה הזו יש ערך משמעותי נוסף ל'ביחד' שהיה כל כך חסר, להכרת הטוב, הכרת התודה, לרגע המכונן הזה בו נעשה באווירה משפחתית מיוחדת, סיום תהליך הפרידה. דווקא בשעה הזאת, בטקס הזה, טפיחה על השכם, חיבוק אמיץ, נשיקה על הלחי, מרפק אל מרפק כל כך נדרשים, כל כך נצרכים, כל כך משמעותיים.
שר החינוך, שר הבריאות, רה"מ, ועדת הקורונה, כולם חייבים לטכס עצה כדי "ששוק הכספים השחור" אשר החל לפרוח, לא יהיה השיעור באזרחות הראשון שלאחר שנת הלימודים, איך להפר חוקי מדינה ולחגוג בניגוד לכללים.
אל תתנו להורים כואבים להיות דוגמה שלילית לילדיהם בהפירם את ההוראות ובהגעתם למסיבת סיום שנה, אל תתנו למנהלים ומורים לעמוד בפני דילמה מייסרת, לחסום את כניסת ההורים והמשפחות למסיבת הסיום של ילדיהם, אל תגרמו לנוער הנפלא הזה לקיים מסיבות מחתרת, וללמדם שהחוק או ההוראה נועדה להפר אותה. אל תובילו בהוראה חסרת היגיון ונטולת כל אחריות, להפוך את הרגע המכונן והחשוב בעולמם של הבוגרים, לפארסה מיותרת.
תנו להם לסיים באופן המכבד, גם אם לאף שר, ח"כ או רה"מ אין בן או בת המסיימים את לימודיהם, תחשבו על חמש מאות הנוסעים ברכבת, ותעלו ומהר על הפסים.
