עוד תשעה ימים, פחות תשעה ימים. כן חופש גדול, לא חופש גדול. כן בית ספר קיץ, לא בית ספר קיץ. זה מה שמעסיק את המורים, ההורים, התלמידים, משרד החינוך, בתי המשפט והתקשורת מזה חודשיים. הוויכוחים העקרים הללו - תוצאה של מריבות אגו ושליטה בין יפה בן-דויד לבין
רן ארז, ושיקוף של מערכת הוראה שכבר מזמן איננה מחנכת - גרמו לכך שאיש אינו מדבר וממילא איש אינו עושה את הדבר החשוב באמת: להתכונן לשנת לימודים שתעמוד בסימן של למידה מרחוק.
נתוני משרד הבריאות ביחס לגל השני של התחלואה בקורונה הופכים לברורים מיום ליום: הקורונה כאן והיא צפויה להישאר איתנו עוד זמן משמעותי. קרוב לוודאי שהחורף הקרוב יביא עימו עלייה משמעותית בתחלואה, אשר תחייב נקיטת צעדים דומים לאלו של החורף הקודם. המשמעות: בתי הספר עלולים להיסגר שוב לזמן ממושך. שנת הלימודים תש"ף כבר ירדה לטמיון במידה רבה; עכשיו, ממש עכשיו, הוא הזמן היחיד בו ניתן להבטיח ששנת הלימודים תשפ"א לא תלך בעקבותיה.
בתי הספר עלולים להיות הראשונים שישלמו את מחיר הגל השני, משום שלפחות לכאורה - לסגירתם אין מחיר משקי וכלכלי מיידי, ובמקביל בלתי אפשרי לשמור בהם על מגבלות הקורונה. כל מורה, הורה ותלמיד שהסתובבו בבתי הספר בחודשיים האחרונים היה יכול לראות שאין שום שמירה על מסיכות ועל הרחקות חברתיות. אין גם שום אפשרות לעשות זאת בחברה של ילדים ובני נוער. האם זה אומר שלא היה צריך לפתוח את מוסדות החינוך? אבן הבוחן צריכה להיות השאלה האם פתיחת המוסד החינוכי נדרשת לצורך יציאת ההורים לעבודה. באופן כללי ניתן לומד די בבירור שבכל הנוגע לגני הילדים ובתי הספר היסודיים התשובה היא חיובית, בעוד שביחס לחטיבות הביניים ובתי הספר התיכוניים התשובה היא לאו ב-א' רבתי.
אבל לא מדובר רק על ההיבט המשקי המיידי, אלא גם על ההיבט החברתי ארוך הטווח. מערכת החינוך היא הכלי היחיד המבטיח את קיומם בעתיד של המדענים, מהנדסי התוכנה, הרופאים, הטייסים, אנשי הרוח והמורים. בלעדיה אין לנו סיכוי לשרוד בתוך ים של עוינות ואל מול מי שמצהירים בפה מלא על רצונם לחסל את מדינת ישראל. בלעדיה הפערים החברתיים ילכו ויתרחבו, על כל המחיר הכלכלי והאנושי הכבד שהם גורמים. לכן, חובה ראשונה במעלה היא להבטיח כבר כעת, שב-1 בספטמבר ניתן יהיה להפעיל אותה - גם אם לא יהיה מנוס מסגירת בתי הספר.
מה שהתרחש בחודשים האחרונים בלמידה מרחוק בבתי הספר התיכוניים רחוק מלהעניק תקווה לשנה הבאה. שיעורי הזום היו מפוזרים בשעות ספוראדיות במהלך היום, היו תלויים ברצונו הטוב של המורה, לא לכל התלמידים היו מכשירי קצה ולא הייתה תמיכה מערכתית של בתי הספר במורים מבחינה פדגוגית. העובדה שאנחנו ממשיכים לחשוב ששנת הלימודים הבאה לא תדרוש מאיתנו לימודים מקוונים, והעובדה שאיש לא נערך לאפשרות הזאת באופן משמעותי - היא היבט נוסף של חוסר היכולת הישראלי לתכנן לעתיד ולחשוב על אסטרטגיה, במקום לשלוף פתרונות ולהתעסק עם הטקטיקה. משבר הקורונה מספק לכך דוגמאות אין ספור.
אנחנו נמצאים במשבר הקורונה חודשים ארוכים, ועד היום לא בוצעה עבודת מטה מסודרת - החל ממשרדי הממשלה ועד לאחרון מוסדות החינוך - לצורך מיסוד אפשרות יעילה ומעשית של לימוד מקוון בכיתות שבהן לא נדרשת החזרת התלמידים לבתי הספר. וזה לא שהמשימה בלתי אפשרית; קצת חשיבה מקורית יכולה להוביל לפתרונות יצירתיים, ישימים ובעיקר חיוניים.
מיסוד הלימוד המקוון דורש כמה היערכויות מערכתיות. בראשן - הבנה של צוותי ההוראה שהם חייבים לשנות את מערכי הלימוד שלהם באופן שיותאם ללימוד המקוון. מערכי השיעור צריכים להיות בקצב מהיר ומעורר עניין, תוך שימוש במצגות מלאות, בסרטונים, בקישורים לאתרי אינטרנט. כל זה, על-מנת שניתן יהיה לגשר על הפער שבהעדר המפגש הבלתי אמצעי בכיתה וכדי למשוך את תשומת ליבם של בני הנוער במאה ה-21. זוהי גם הזדמנות מצוינת להכשיר אותם לשימוש נבון ואחראי בטכנולוגיה ובמקורות המידע האינטרנטיים.
היערכות מערכתית חשובה לא פחות היא דאגה של הרשויות - של משרדי הממשלה ושל הרשויות המקומיות - לכך שלא יהיה תלמיד ללא מכשיר קצה. לימוד מקוון באמצעות הטלפון הסלולרי הוא לא נוח ולא יעיל. נדרש שלכל תלמיד יהיה מחשב אישי או לכל הפחות טאבלט. רק לאחר שיהיה לכל תלמיד מכשיר קצה - ניתן יהיה לקבוע שעות קבועות ללימודים המקוונים. באופן הזה, כל בני הבית הלומדים במוסדות חינוך יוכלו להתקבץ בסביבת עבודה ביתית אחת - איש איש ומחשבו והאוזניות האישיות שלו - וללמוד לפי מערכת השעות המקוונת היומית. יום הלימודים המקוון צריך להיות בשעות קבועות, על-מנת שמוסדות החינוך יוכלו לקבוע מערכות שעות מסודרות והתלמידים יהיו במסגרת ברורה. את הבחינות יש להחליף בהגשת עבודות או בביצוע מצגות לכל הכיתה באמצעות המערכת המקוונת.
מהיכן יבוא הכסף לרכישת מכשיר קצה לכל תלמיד? אכן, שאלה משמעותית. הרשויות המקומיות החזקות אולי יוכלו לממן זאת, אך רבות אחרות אינן מסוגלות לעמוד בהוצאה כזאת. לצורך גישור על הפער, ניתן להשיק תוכנית ממשלתית לאיסוף מחשבים (נייחים וניידים) וטאבלטים מחברות וארגונים ציבוריים גדולים וחלוקתם לתלמידים. אפשר לחשוב על חברות מדד ת"א-135, משרדי ממשלה, עיריות וחברות ממשלתיות; הללו משתמשים ברבבות מחשבים, מחליפים אותם בצורה שוטפת ועדיין ניתן להפעילם למשך שנה בבתי התלמידים. אפשר גם להטיל על תלמידים במגמות מחשב להשמיש את הציוד, כאשר בתמורה 10% ממנו יישארו באותו בית ספר. ובמקרה הכי "גרוע", המדינה צריכה לממן את רכישת הציוד. זהו אינטרס ראשון במעלה שלה וההשקעה החשובה ביותר בעתיד של כולנו: ששנת הלימודים הבאה לא תתבזבז עוד לפני שהחלה.
בממשלה החדשה יש כמה משרדים שמתהדרים בתואר "חברתי" ושצריכים באופן דחוף להכניס תוכן ממשי לפעילותם על-מנת שיצדיקו את קיומם. מספיק יהיה אם אחד מן המשרדים הללו - אולי המשרד לחיזוק ולקידום קהילתי - יהיה הגורם שירכז את הפעילות של תוכנית ההצטיידות במכשירי הקצה. הוא ירכז את הנתונים ואת הצרכים של התלמידים מהרשויות המקומית, הוא יהיה בקשר עם הגופים הממשלתיים המקבילים ועם החברות הציבוריות והפרטיות הגדולות לצורך אספקת הציוד, והוא זה שידאג להכנת הציוד לשימוש של התלמידים.
הדבר החשוב ביותר הוא לקלוט מיד, שאם ההיערכות לא תחל עכשיו - היום, לא מחר - הרי שאנחנו מסתכנים בכך שהשכלתם של למעלה ממיליון בני נוער תהיה לקויה בצורה משמעותית. המחיר שנשלם על מצב כזה עלול להיות כבד מנשוא. כמו במשל הסיני הידוע, אולי אפשר להוציא מן הקיר את המסמרים שסימנו כל יום של בטלה מלימודים - אבל החורים נשארים.
