על ימי זיכרון ומשמעותם

ישראל משופעת בימי זיכרון¹. ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי ותלאותיו, למן הנדודים במדבר ועד להגעה לארץ המובטחת, עבור דרך כיבוש הארץ ההתיישבות והקוממיות בה, החורבן הראשון - שיבה לקוממיות והחורבן השני דרך גלות בת 2000 שנה והחזרה בהנהגת התנועה הציונית - מציבים בנתיב הלאומי-היסטורי שני סוגים של ימי זיכרון. ימי זיכרון של חורבן - נפילת הבית הראשון והשני, התעמרות קיצונית חוזרת עד לממדי שואת אירופה, וימי זיכרון של תקומה, מהם עתיקים דוגמת "יום הזיכרון לרצח גדליהו בן אחיקם",² ומהם מאוחרים יותר כ"יום הזיכרון לרצח רה"מ יצחק רבין".³ ימי זיכרון של חורבן ותקומה חשובים בעיני באותה מידה בשל הלקח המגולם בהם ועל כן ראוי לציינם כחלק מהזיכרון הלאומי הקולקטיבי שלנו. לימי תקומה, התלוו תמיד אירועים אלימים - מרד, מלחמת שיחרור, כיבוש הארץ מידי זרים או שחרורה מידי כובשים שביקשו לנשלנו ממנה. בכל הקשור לימי העבר הרחוק, מקיים עם ישראל ימי זיכרון במיוחד לאירועי חורבן. נראה שדבר זה קשור ביסודות האמונה היהודית. זו רואה בכל מעשי הבריאה או תוצאותיהם - והאירועים היהודיים בכלל זה - מעשה ידי הבורא. בקונטקסט זה, נתפס חורבן כעונש על חטאים לאומיים (של העם ומנהיגיו) בעיקר בתחומי שמירת האמונים לברית האל עם אברהם אבינו מזה ולמוסר היהודי המגולם בלוחות הברית ובדברי הנביאים מזה. בהיסטוריה העתיקה, אחרי תקופת המלכים הגדולים, היה הסמל המובהק לקיום עצמאות וריבונות ממלכתית, קיומו של בית-מקדש בירושלים הבירה. לפיכך, חורבן בית המקדש ביטא אובדן העצמאות והריבונות, ופגיעה חמורה בהקשר של העם עם הווייתו הלאומית על כל ממדיה. לחורבן בית המקדש נקבעו ימי זיכרון, שהיו גם ימי תענית. ימים אלה ציין העם כימי אסון לאומי מן הדרגה הגבוהה ביותר גם כאשר, התאושש ושוקם מדינית אחרי החורבן. החזרה לארץ אחרי חורבן הבית הראשון, לא שינתה את התפיסה שהשיקום איננו מחזיר את עטרת הבית הראשון לתוקפה, באשר מה שאבד בחורבן זה, בחלקו, לא היה בר-שיקום. את חורבן הבית הראשון מבכה העם היהודי עד היום ומאותה סיבה. הבית השני החזיר על-כנם רבים מסממני הריבונות המדינית, אבל לא את טוהרת האידאה והתקווה אותן שיקף הבית הראשון. נראה שלא מקרה הוא ששני בתי המקדש חרבו באותו תאריך (י') בחודש תמוז. הסימליות הנובעת מכך מובנת מאליה. ימי זיכרון אלה הונהגו כחלק מהמסורת הלאומית-דתית היהודית גם במדינת ישראל העצמאית. אני מעריך שגם לכשיקום בית המקדש השלישי ביום מן הימים, יוותרו ימי הזיכרון על חורבן שני הבית הקודמים על-כנם כימי הנחיה ואזהרה לעתיד, מפני הישנות חורבן לאומי בפעם השלישית. ⁴ ההיסטוריה מלמדת שמרבית אירועי החורבן של מדינות, מהן גדולות וחזקות כמעצמות עולמיות או אזוריות, מתרחשים בעטיים של מאורעות פנימיים, בעיקר התפוררות החברה האזרחית. התפוררות כזו היא תהליך הנמשך לעיתים מספר דורות. כאשר מתרחש חורבן, הוא אינו יוצר את ההתפוררות אלא חושף את קיומה ואת עומק המשבר אליו הגיעה החברה. קטסטרופות טיבעיות או מלחמות מעשה ידי אדם, מסייעות לעיתים קרובות לזירוז המשבר, או למזעור כושר העמידה הקהילתי של המדינה הנגועה מבית. מלחמות מתרחשות, לא אחת, כאשר אויבים סבורים שהתפוררות לאומית פנימית החלישה ישות מדינית עד למצב שמגדיל מאוד את סיכוייהם לנצח במערכה צבאית. אם עוקבים אחר מלחמות יהודה וישראל בתקופת המלכים שאחרי שלמה ופיצול הממלכה, אי-אפשר שלא לראות תהליכים אלה בהתהוותם פעם אחר פעם. בעידן המאוחר יותר, ככל שאנו מתרחקים מתקופות הריבונות היהודית בארץ ישראל, מוסיף העם ציוני-דרך לאירועים בהם חווה מהלומות גורל קשות, לרבות הרס של קהילות גדולות וחזקות. דומה שמתוך התכנסותו לאווירה של חוסר תקווה והעדר אופק של תקומה, נתפס בשאלות הגאולה לגישה פטליסטית שעיקרה: הרס בית המקדש הוא מעשה ידי האל (אלמלא רצה בכך, לא היה הדבר קורה) ועל כן גם התקומה תבוא מידיו. את נזקיה החמורים של גישה זו אנו חווים בישראל וחווינו באירופה ערב השואה. דומה, שמלבד הבגידה הבריטית בציונות (עם קריעת א"י המזרחית ממפת המנדט והפיכתה לממלכת ירדן), הייתה תפיסה נפסדת זו הגורם הראשי למיעוט הניצולים בשואה. אם על העם היהודי להמתין למעשה ההצלה של האל, אזי אירועי חילופי השלטון האימפריאלי בארץ -ישראל אחרי החורבן השני, מסעות מוחמד ומסעי הצלב, גירוש ספרד, פרעות ביהודי מזרח אירופה ועוד - הפכו לציוני דרך היסטוריים המגדירים ענישה לאומית קולקטיבית מתמשכת, שהמרכיב העיקרי בהם הוא הרג והרס. העם הפסיק לציין את ימי ההישגים והתקומה, והרבה לעסוק בימי חורבן, צרה והרג-רב. אגב, תופעה דומה חווינו אחרי כשלי מלחמת יום הכיפורים, כאשר היקף האבידות והכשל המנהיגותי הצבאי לפני האירוע ובתחילתו הפך לעיקר סיפור המעשה, ולא הניצחון בחלקו השני, שהביא בחובו את השלום עם מצרים. בלבול חושים זה נמשך עד היום: התחלנו לעבוד את "עגל השלום" וחדלנו להאמין בכוחנו להתמודד, להצליח, לנצח ולהמשיך להתקיים ולהתפתח. הציונות כפרה ברצף "הגורל הפסיבי" וגרסה שהאל עוזר למי שעוזר לעצמו; כלומר: היכולת לפעול ולהצליח, גם היא 'מתת האל' ואין לבודדה מאחרות. חייבים להשתלב במעשי משפחת העמים, כפוף לתרבות ולמוסר היהודי ולפעול לקידום הגאולה. השליטה על האירועים אינה בידינו, אבל בידינו לבור את הדרך הנכונה והטובה ביותר ולהתקדם בה. הגרעינים היסודיים של התפיסה היהודית העתיקה, קיימים גם בדרך לתקומת הבית השלישי, אלא שהפעם, בהשפעת ההשכלה והמודרניזם באירופה, מצטרפת לפרשנות האמונית גם דרך חשיבה רציונלית, שאל לעם לכפור בה מכל וכל. באופן רציונלי, מטיל העם היהודי את האשמה לשואה על המשטר הנאצי בגרמניה ועל העם הגרמני שחולל את שתיהן. אולם לא רק העם הגרמני עמד מנגד - כל עמי אירופה, למעט יוצאים מהכלל, עמדו מנגד והגדילו עשות בריטניה (במדיניות הספרים הלבנים) וארה"ב (בהימנעות מתקיפת מחנות המוות מהאוויר ובמניעת כניסתם של פליטים יהודים רבים לארה"ב, עוד בטרם הצטרפה למלחמה), שהיו מודעות כבר ב-1942 לפעולת מכונת הרצח הנאצית. העם היהודי הוכה מכה אנושה בשואת אירופה, כתוספת למכה שהוכה בעצם להליכתו לגלות אחרי החורבן השני, וחייו הקשים בה במשך 2000 שנה. שואת אירופה ככזו אינה מסמנת ובצדק חורבן בית באשר נבעה מעצם היות העם חסר בית וחסר מולדת. אולם עוצמתה, ממדיה, השלכותיה תרמו לעיצוב והעמקת התודעה שללא תקומה מדינית, קטנים סיכויי העם היהודי לשרוד. תודעה זו דירבנה וחיזקה את הציונות, שבה התגבשה התפיסה הלאומית החדשה, שאין להמתין לניסים אלא לעזור להם להתחולל, אם זהו אכן רצון האל. משום כך, קבעה מדינת-ישראל בצדק, לאחר שקמה ובה מצאו מזור ותקומה רבים מניצולי השואה, יום זיכרון מיוחד - יום השואה - לציון אירוע מפלצתי זה. אלמלא קמה ישראל, אפשר בהחלט שלא היה מתקיים בעם היהודי יום זיכרון לאומי קולקטיבי לאסון השואה, משום שרק כאשר מתקיימים חיים לאומיים שלמים וריבוניים, פועל העם כקולקטיב סולידרי אמיתי. אילו היה הדבר בידי, הייתי מפריד בפרק זמן ממושך יותר בין יום הזיכרון לשואה ולגבורת השורדים, לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בעת הכרזת העצמאות ישבו בארץ כ-650 אלף יהודים (כ-5.4%) מהעם היהודי ששרד את השואה. הם בראש וראשונה האנשים שלחמו במלחמת השחרור והקימו בפועל את המדינה; שום הסברים מפולפלים ומתחכמים אינם יכולים לשנות עובדה היסטורית זו.⁵ הכרזת המדינה כמוה כשיבת ציון אחרי החורבן הראשון - רכישת (או קבלת) הזכות לחדש את החיים הלאומיים הריבוניים במולדת ההיסטורית. האירוע הלאומי הוא חידוש הריבונות, והוא חל ביום הכרזת העצמאות. מלחמת השיחרור הייתה הקשה במלחמות ישראל העצמאית. אבדו בה כ-6,000 איש ואשה - כ-1% מכלל היישוב) ונפצעו אלפים רבים. הנופלים במערכה זו ובאלו שבאו אחריה וביססו את תוצאותיה והישגיה, היו ועודם - תנאי הכרחי לעצמאות. אין מדינה בעולם שעצמאותה אינה נשענת על גיבורים לאומיים שלחמו את מלחמותיה וחלקם גם הקריבו את היקר מכול, את חייהם. איום תלוי ועומד מצד העולם הערבי על קיומה של מדינת ישראל, שכונה בשעתו "הסיבוב השני", היה תלוי ועומד בחלל השיח הציבורי במשך קרוב ל-20 שנה, עד לניצחון במלחמת ששת הימים". מבחינת תקומת, הבית השלישי", ציין ההישג הפנומנלי של מלחמה זו את "המהפך בזרם ההיסטוריה" - עד לניצחון זה היה קיום ישראל קשור לשאלה מתי יזמו הערבים את תיקון הנזקים שחוו במלחמת השחרור. מאחר שסרבו לנהל מו"מ על שלום או אי-לוחמה במשך כל השנים הללו ופתחו יכולות לאומיות ובינלאומיות "להחזיר בכוח מה שנלקח (כביכול) בכוח" השאלה לא הייתה "אם" אלא "מתי". כאמור, הישגי מלחמת ששת הימים "הפכו את זרם ההיסטוריה" והשאלה הפכה תלויה יותר במה שתעשה ישראל ופחות במה שיעשו הערבים.⁶ קל להבין את האבל על אובדן אנשים בנסיבות שלפחות לכאורה לא חייבו את קורבנם. לכן, לא מקרה הוא לדעתי, ונכון שכך החליטה מדינת-ישראל, שיום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל נפרד מיום התקומה, אבל סמוך וצמוד אליו - כי עובדתית והיסטורית הא בהא תליא. אולם ככל שאנו מתרחקים ממלחמת העצמאות ומהמבצעים והמלחמות שבעקבותיה עד מלחמת ששת הימים ועד כלל, מתרבוֹת המגמות המבקשות לטשטש את הבדלים בין תהליך תקומה לבין השמירה עליה. ההבדל המהותי הוא במסגרת שבשירותה נפלו האנשים בהם אנו רואים את "קיר הברזל" שיסד ומקיים את העצמאות והריבונות. לטעמי, מסגרת זו היא השירות הפעיל בכוחות הביטחון של מדינת ישראל. אפשר לשקול הנהגת יום זיכרון לכל מי שאיבד את חייו בדרך לא טבעית, ויהיו לכך ת"ק נימוקים "בעד" וגם "נגד". כל המקרים הללו מהווים קטגוריה אחת בעלת נרטיבים שונים ומגוונים, שאינה זהה למי שגויס- מתוקף חוק או בהתנדבות - לשירות העם, לחם כמגויס ונפל על משמרתו כמגויס. חייבים לעשות הבחנה ברורה בין לחימה בשירות העם ואירועים טראגיים שמתרחשים בהיות אדם אזרח המדינה. הלקח העיקרי שאני מבקש להפיק מדברים אלה, הוא שלעצמאות ולריבונות לאומית יש מחיר, כשם שיש מחיר לחיים הפרטיים עצמם. צער על ההולכים - "כן", ציון גבורה יוצאת דופן - "כן", חינוך לנאמנות לאומית, להקרבה והתנהגות אנושית - בוודאי "כן", אבל אירוע טראגי כלשהו, למעט נפילה כמגויס בשירות המדינה צריך להיות מצויין, אם יחליטו על כך המוסדות המוסמכים, במסגרת אחרת. ריבוי ימי זיכרון או ציון אינו עושה צדק "אמיתי" יותר עם הנופלים או הציבור, אלא מטשטש את ערכם של המאורעות יוצאי הדופן ובעלי הערך הסימלי, חינוכי, ולאומי ההיסטוריים; במילים אחרות: שוחק את ערכם היחסי. כשם שאין מייחדים יום זיכרון מיוחד להרוגי תאונות הדרכים, שהם מחיר החיים המודרניים עצמם, לנספי תאונות עבודה או את מי שנפטר בגלל שגיאותיהם של רופאים... אין להפריז גם בהקשרים אחרים הנובעים מאופיים של החיים המודרניים וסיכוניהם הטיפוסיים. כבוד לנספים ודרך ארץ בפני כאב משפחותיהם - בהחלט (זו סולידריות חברתית בסיסית). אולם אין להחליף אירועים לאומיים היסטוריים בקשיי שגרת החיים, תוך שימוש בנימוקי שוויון, זכויות וקורבנות מוגזמת, שאינם באמת נכס ציבורי - לאומי. הנרטיב הלאומי עומד תמיד, ובצדק מעל לנרטיב האישי או הפרטני; רק כך בעל ערך קולקטיבי הוא.