ייהוד הגליל התחתון, בדגש על סובב נצרת, נחשב לאחד מהיעדים החשובים שהציב לעצמו ראש הממשלה דוד בן-גוריון בראשית שנות ה-50' למאה הקודמת. למעשה כה חשוב היה לו ייהוד הגליל, ובפרט ייהוד סביבות נצרת הערבית, עד כי התערב באופן אישי בתהליך הקצאת (ויהיו שיאמרו הפקעת) 560 דונם מאדמות נצרת הערבית לצורך הקמת 'קרית נצרת' או 'השכונה היהודית בנצרת' - כינויים זמניים שהוענקו ליישוב העתידי במסמכים פנימיים בין משרד הביטחון למשרד הפנים ומשרד ראש הממשלה. בן-גוריון, האמין כי הקמתו של יישוב יהודי שימנה אלפי תושבים ישמש כלבו של ריכוז האוכלוסין הערבי שבגליל התחתון, וישמור על רצף התיישבות גאוגרפי באזור שרובו ככולו מאוכלס בערבים. כחלק מתפיסה גאו-פוליטית שרווחה מאוד בראשית ימי המדינה, בן-גוריון האמין שרוב דמוגרפי יהודי בסובב נצרת עתיד להקנות לישראל יתרון אסטרטגי ופנים-ביטחוני. לפיכך גם סבר כי ליישוב היהודי החדש חייב להיות גם יתרון טופוגרפי, ועל כן בחר למקמו בגובה 350 מ' מעל פני הים, ובעיקר מעל נצרת הערבית.
בפועל, נצרת עילית הוקמה רק בשנת 1956, אך כבר ב-15.6.1955 פרסם עיתון דבר את חזונו של בן-גוריון בדבר תוכניות לפיתוח נצרת שנרקם ומתגבש מאז 1952, ולפיו: 'זה אחד מאותם חלקי הנגב שצריך ליישב אותם. כאשר אני מדבר על הנגב, אני מצרף תמיד את נצרת. צריך לבצע החלטות הממשלה, להעביר את מוסדות הממשלה במחוז צפון לנצרת. פקיד שלא ירצה ללכת לשם - יפוטר. לפי שעה, העיקר הוא הגדלת היישוב במהירות גדולה והצעד הראשון יהיה אולי על-ידי העברת משרד ראש הממשלה'. בחלוף 64 שנה מיום הקמתה, כ-28% מתושבי נצרת עילית היהודית, המונה כ-40,500 נפשות, הינם ערבים (נוצרים ומוסלמים).
עיבוד סטטיסטי בסיסי של נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2019 מגלה כי היהודים בנצרת עילית מהווים כ-60% מכלל תושבי העיר, ליתר דיוק 59.3% בלבד, כאשר היתר, שאינם ערבים, הם מה שמוגדר בלשון הלמ"ס, 'אחרים' - דהיינו נוצרים שאינן ערבים וחסרי סיווג דת. מלבד זאת, סובלת הקריה היהודית בלב הגליל התחתון, מזה כשני עשורים ברציפות, ממאזן הגירה שלילי, משיעורי אבטלה גבוהים ומנטישה של משפחות מבוססות - רובן משפחות יהודיות. ברם, דומה כי יותר מכל סובלת העיר מנסיונות כושלים, פופוליסטיים ומזיקים להתמודד עם השינויים הדמוגרפים המתרחשים בה, בין היתר באמצעות איסור על הצבת עצי אשוח לטובת האוכלוסייה הנוצרית; הימנעות מהקמת מוסדות חינוך לאוכלוסייה הערבית ההולכת וגדלה בעיר; הסתה נגד ערבי העיר ונגד סוחריה הערבים וכיו"ב.
שיעור פריון גבוה
בנובמבר 2018 הציע ראש העיר, רונן פלוט, לשנות את שמה של העיר נצרת עילית ל'נוף הגליל' וזאת כדי להימנע מבלבול בין העיר היהודית לשכנתה הערבית ואף צוטט באומרו 'אני מקבל זרי פרחים המיועדים לנצרת'. השינוי שהוצע על-ידי ראש העירייה אושר בוועדה העירונית ובמשרד הפנים וביוני 2019 אושר באופן רשמי שינוי שם העיר ל'נוף הגליל'. ברם, גידול אוכלוסיית הערבים בעיר וקשריה ההדוקים עם נצרת הערבית ויתר היישובים הערבים הסובבים אותה, לא הושפעו כלל משינוי השם ואף נמשכו והתגברו.
אם ננקה לרגע את הניסוחים המכובסים לעילא, הרי שמה שבעצם הציע פלוט לציבור, בדומה לקודמו בתפקיד, שמעון גפסו, הוא שיקום לתדמיתה היהודית של העיר, פתרון קוסמטי ושטחי לבעיה מהותית בת שלושה עשורים. סביר להניח כי גם ראש העיר פלוט יודע היטב ששינוי שם העיר, לשם יהודי או/ו ציוני מובהק ככל שיהיה, לא ישנה או יבלום את מגמת גידול האוכלוסייה הערבית בעיר, שנובעת בין היתר משיעור פריון גבוה והגירה ערבית חיובית, ולבטח לא יסייע בהתמודדות עם המשך נטישת היהודים את העיר. עיר שהוקמה בחזון בן-גוריוני, זקוקה לפתרון בן-גוריוני נחוש. לשון אחר, נצרת עילית זקוקה להתערבות ממשלתית מאסיבית שתביא להקמת שכונות חדשות, לעידוד הגירה לעיר שתלווה במתן הטבות, הנחות ומענקים, בדומה לאלו שהוענקו למתיישבי חבלי עזה, יהודה ושומרון, ובדומה לכל חבל ארץ אחר שהממשלה רואה חשיבות קריטית ביישובו.
לצד זאת ובמקביל, על הממשלה לפעול באופן מיידי להפשרת קרקעות לצורך הקמת ערים ערביות חדשות בצפון ישראל לבני מעמד הביניים, שכבר אינם מותאמים לחיים במסגרות המסורתיות הרווחות ביישובי הערביים בצפון ובנגב. העדר פתרון נחוש ומהיר עשוי להוביל לתקדים דמוגרפי בו עיר בישראל, שהוקמה כעיר יהודית בלב ריכוז אוכלוסין ערבי, תאבד את הרוב היהודי בה. תרחיש זה, אם יתממש, יהווה איום ממשי על מפעל ייהוד הגליל הבן גוריוני. ובאותו הקשר, בן-גוריון אומנם לא שבע נחת, בלשון המעטה, מבחירת השם 'נצרת עילית', אך האמין כי לא שם העיר הוא שיקבע את גורלה ואת התפתחותה אלא הפעולות וההשתדלויות למענה. כך או אחרת, רצוי שקברניטי העיר נצרת עילית ידעו כי לא קיים בהיסטוריה האנושית תיעוד לבעיות דמוגרפיות שנפתרו בכלים סמנטיים.
