זהו סיפור על קידמה, חושך, על טכנולוגיה ורגרסיה. זהו סיפור על תסכול וזעם, אכזבה וגעגוע לאתמול, זהו סיפור על התייעלות וחוסר יעילות, זהו סיפור על לחשוב רגע טרם שתתפתה להצטרף לקבוצת המצערים עצמם לדעת.
הכול החל כאשר מהנדסי התודעה בפרסומות אינטנסיביות הצליחו להבקיע סדק בראשי, הרעיון הקוסם בימים אלה, לחסוך מאות שקל נראה לי יותר מהגיוני. אומנם ידעתי שאין מתנות חינם, אך בחרתי להתעלם ולהדחיק את הידיעה לירכתי ההיגיון. נפרדתי בצער רב מסוכנת הביטוח הנפלאה שלי, שברבות השנים הייתה ממש לחלק מההוויה הפנים משפחתית, יודעת את ערכו של הבית, שווי נכסיי, אלו טבעות ועדיים קניתי לאשתי, מתי יום ההולדת, יום הנישואים, יום האהבה, איזה רכב החלפנו, מחירו, בקיצור נדמה היה לי כי לעיתים סוכנת הביטוח ידעה יותר עליי משידעתי על עצמי.
והנה הגיע רגע הפרידה. הודיתי, נפרדתי והתחברתי לסיוט בלתי נגמר. חברת ביטוח מאלה המפרסמות עצמן בוקר, צהריים וערב ומהנדסות תודעה. בישרתי לרעייתי בשמחה שהנה אישה היעיל, המחושב והמוצלח חסך מאות שקלים בשנה. מה שלא ידעתי אז, שעגמת הנפש, הכאב, בזבוז הזמן, יעלו עשרת מונים ויותר.
הכול זרם על מי מנוחות, הוראת הקבע בבנק ירדה בדיוק בזמן, לא שעה לפני, ולא שעתיים אחרי, האימיילים נשלחו בזמן וכשחשבתי שעשיתי את הבחירה הטובה ביותר, הבחירה שלעולם לא אצטער עליה, נשבר הפנס השמאלי ברכבי, הפנס שהאיר לי את עוצמת הטעות שעשיתי.
התקשרתי מיד לחברת הביטוח. כולם שם סוכני ביטוח ואף אחד מהם אינו סוכן הביטוח שלך. הועברתי מדנה לרונה, לירין, ליריב, לאסנת, למונא. ניתוק. התקשרתי שוב, עשר דקות ראשונות חלפו, הציעו לי ביטוח דירה, ביטוח בריאות, ביטוח, ביטוח והסבלנות החלה לפנות מקומה לזעם ולתסכול.
לאחר 23 דקות המתנה, כשאני כבר מזיע, ישוב, מדקלם את יתרונות הביטוחים, עונה לי בקול רך וענוג, לבנת. את השיח הזה לא הכרתי במסע הייסורים הראשוני, חזרתי על השתלשלות האירוע ולאחר שסיימתי אמרה במתק שפתיים, תתקשר למספר ..... 03-6. התקשרתי, מענה קולי הודיע לי שהמשרדים סגורים וניתן לקבל שירות בימים א-ה בין השעות 08:00-16:00, לגמתי כוס מים צוננים ולמחרת בשעה שמונה בבוקר בדיוק, התקשרתי. סגור. שמונה ורבע סגור, שמונה וחצי סגור, תשע סגור. תשע ועשרה עונה לי קול צעיר ורענן "במה אפשר לעזור"? תהיתי מדוע המענה הופך לאנושי רק בשעה תשע ועשרה כשבשעה שמונה אמור הייתי לזכות לשמוע את הקול הענוג הזה. "זה השתנה" פטר אותי הקול העלום מעבר לאפרכסת.
שוב גוללתי את הסיפור וכשסיימתי התנתקה השיחה. מוזר אך בהחלט יכול לקרות. התקשרתי שוב, לחצתי על 1, לאחר מכן קודדתי את מספר הרכב, מספר תעודת הזהות, הצעות מיוחדות של ביטוח והנה בתום אחת עשרה דקות ושלושים ושבע שניות עונה הקול, ושוב מתחיל לספר את קורות הפנס, "נא צלם את הפנס, שלח לנו את אישור הבנק על דמי השתתפות עצמית בסך 250 שקל ותוך יום-יומיים הסיפור גמור". נשמתי לרווחה. אצתי רצתי לצלם את הפנס, מכל כיוון, נסעתי במהירות מותרת לבנק, שילמתי 250 שקל. צילמתי הקבלה, העברתי במייל, קיבלתי אישור שהתקבל וידעתי, בא לציון גואל.
חלף שבוע מאז השיחה הנרגשת, שוב יצרתי קשר, שוב עברתי תהליך ארוך, מתיש ומייגע עד שהגעתי אל הפקידה בעלת הקול הקטיפתי. "מאחר שאנו דואגים לחלקים מקוריים, ברגע שזה יגיע ניצור קשר". לרגע התבלבלתי, מה זאת אומרת "חלקים מקוריים", זה לא בונוס, זה מה שצריך לשלוח, או אז נזכרתי בשיעור מספר 2 בשיווק, אין ספק הפקידה הזו בוגרת קורס שיווק.
חלפו שבועיים, הגעתי למוסך. שום דבר לא הגיע, גם הפקידה במוסך חוותה זעיר מתחושתי וממסע הייסורים שאינו נגמר. אחרי אמצע השבוע השלישי, עצביי החלו להתרופף. שוב יצרתי קשר, שוב דיברתי בקול בס, וסמכותי, שוב הובטח שזה ממש קורה, ואכן ביום שישי קיבלתי הודעה "החלקים נמצאים במוסך, נא גש להתקנתם", מיהרתי להניע את הרכב, הזלפתי מאחורי אוזניי טיפות בושם, יום חג היום, חלום דורות מתגשם, הפנסים הגיעו.
במוסך שפכו עליי דלי מים צוננים. "לא הגיע". חשתי כי עוד רגע אני מאבד את שלוותי, הראיתי לפקידה את המסרון ושם נכתב כי החלקים אכן הגיעו אך הם ממתינים לי במוסך אחר, על-אף שביקשתי לטפל רק במוסך זה, עימו אני עובד והוא מורשה לרכבי. הנעתי את רכבי, נסעתי למוסך המיוחל, סוף-סוף הגעתי למנוחה ולנחלה, חיפשתי עץ תאנה לשבת למראשותיו ואז יוצאת אליי הפקידה, "תראה, קיבלנו רק את הפנס החיצוני, את הפנס הפנימי לא שלחו". שוב רטט בווריד המוח המנסה לאסוף כוחות ולשמור על איפוק. סדרת טלפונים, גם הפקידה במוסך התגייסה לטפל באירוע.
שלושה שבועות, פנס אחד, שני מוסכים, עשרים פקידים ותסכול ענק אחד ומתמשך. האדם שבמשרד ניצח, אני חוזר לאשת הביטוח האישית שדאגה לכל, וקיבלה עוד מאה שקל יותר. עניין של רווח והפסד.
